יומנה של חתולה

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?

בערב יום העצמאות נסענו להורי לראות איתם את טקס הדלקת המשואות. תצחקו תצחקו, אבל עם כל הציניות שלי אני עדיין מתרגשת שנה אחר שנה מהטקס הזה. וכשאני אומרת מתרגשת זה אומר דמעות וכל הגשעפט. בסופו של הטקס מצאתי עצמי מאוהבת קשות בדר' דוד יהודה, הכירורג הציוני שעמד שם מול האומה וצרח בהתרגשות במבטא צחפתי סקסי להחריד "ולתפארת מדינת ישראל". איזה גבר. איזה passion (יש מקבילה עברית למילה הזאת? ואל תגידו לי תשוקה).

אח"כ נסענו למסיבה אצל חברים בכפר אז"ר. מסיבה סולידית של מנגל, ריקודי שנות ה- 60 ושירה בציבור. מעבר לכביש לעומת זאת נערכה מסיבה מטורפת עם מוזיקה ותעתועי תאורה בדיוק כמו שאני אוהבת. לעסתי מהמנגל, רקדתי על הדשא שלהם לצלילי המוזיקה מהמסיבה השכנה והוכחתי הלכה למעשה שניתן לרקוד בו זמנית בשתי חתונות.

למחרת נסענו כמדי שנה לחברים שגרים בהר גילׂה. מעלעול באלבומי התמונות הבנו לפתע שזו מסורת שאנו מקיימים כבר משנת 1991. שלושה חברים מגולני, שאחד מהם אחראי על השידוך ביני ובין שמאלנצ'יק ובנות זוגם, ובמהלך השנים גם הילדים.  ישוב קסום, נוף קסום, אנשים - מלח הארץ. כמה שעות שאנו מחכים להן כל השנה, שעות של מילוי מצברי החברות והשלווה. השנה המפגש היה טעון במיוחד. אשתו של אחד מהשלישיה נפטרה לפני כחמישה חודשים ממחלה קשה לאחר מאבק הירואי שנמשך שנה וחצי. למרות זאת היה ברור לנו שמסורת היא מסורת והמפגש חייב להתקיים. והיא היתה איתנו שם, זה היה ברור. בעלה הכין את הקינוח המופלא שהיא הכינה בשנה שעברה וגם אני, כסוג של מחווה, הכנתי קינוח. הרמנו כוסית לכבודה וידעתי שהיא גאה בי.

ביום שישי בצהריים הלכתי עם רנצ'וק לראות את האנסמבל של רינה ירושלמי ב"חלום ליל קיץ". כבר סיפרתי לכם בעבר שאני ושייקספיר זה איכשהו, לא סיפור אהבה. יכול להיות שהייתי מחזיקה מעמד עד הסוף המר לולא נמשכה ההצגה שעתיים וחצי ולולא היה יום אביבי מטריף בחוץ ולולא היינו בלב ליבה של תל אביב הישנה על בתיה המופלאים ובתי קפיה העוד יותר מופלאים. בהפסקה חמקנו אנו, ובערך כל שאר הצופים מההצגה ונפלנו על בית הקפה החדש של קונדיטורית בן עמי בככר הפגודה שברחוב נחמני. צללנו לקערות הסלט ונתנו ציונים בכל גבר שעבר בשטח. חלום ליל קיץ בהתגלמותו.

עת יבשה טיפת הקפה האחרונה החזרנו את רן למעונו ומהרנו לארוז תיק קטן לסוף השבוע. ביום שבת הוזמנו לפיקניק ביערות הכרמל לכבוד יום הולדתה הראשון של הבת של האחיינית שלי (מסובך, אני יודעת, אל תתאמצו לשנן). בהתחשב בעובדה שבמסיבת הולדתה היתה מצגת בת שעה ידענו שזה לא הולך להיות פשוט והחלטנו לקצר מרחקים ולעשות את הלילה בדן כרמל, אותו מלון בו בילינו את ירח הדבש שלנו לפני 24 שנים בקירוב (אמא'לה).

המלון נשאר כמו שזכרתי אותו, וזו דווקא מחמאה. מין שמורת טבע סולידית כזאת בסגנון של פעם. שמאלנצ'יק כהרגלו הפעיל קשרים והשיג חדרים בקומת ה- executive, שכללו גם גישה חופשית ל- executive lounge. אז לפני ואחרי ארוחת הערב וארוחת הבוקר והמנגל של הפיקניק ישבנו בלאונג' וטחנו גבינות שמנות ושוסי ופירות ועוגות ולגמנו שרדונה של ברקן (מעולה מעולה מעולה) והבטנו בנוף המפרץ המשתנה למול עינינו עם תנועתם של מחוגי השעון וציטטנו את מל ברוקס הגדול מכולם: 

"it's good to be king".

+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_+_

בנימה שונה לגמרי: תודה לכל המגיבים על הפוסט הקודם. התלבטתי ביני ובין עצמי אם לסגור אותו לתגובות אם לאו. מצד אחד, זה סוג של פוסט שקשה להגיב עליו ועוד יותר קשה להגיב למגיבים. מצד שני, הייתי זקוקה לכם. אז שוב תודה.