יומנה של חתולה

בבואה לתאר את רשמי חופשתה באירופה מוצאת עצמה הנוסעת הממוצעת, קרי פוסיקט, בדילמקה קלה שהרי אם תפליג בהתפעלויות ותשבחות תחשב לפרובינציאלית משהו אך אם תפגין אדישות ואף זלזול עלולה היא להחשב, ובכן, לפרובינציאלית משהו.

אז בואו אגיד לכם משהו. אירופה? לא אירופה בכלל. לפחות לא עריה הגדולות. או לפחות לא ברלין ואמסטרדם. או לפחות לא ברלין ואמסטרדם שאנחנו ראינו. כלומר גיאוגרפית הם עדיין שייכות ליבשת אך טכנית הם לבנטיניות כשרות למהדרין. נתחיל מזה שהשפה השלטת ברחוב היא ערבית והאנשים המסתובבים ברחוב שזופים באופן לא אופייני. חוץ מזה שרועש ומלוכלך כמו בשוק הכרמל בערבו של יום. אז איך בכל זאת יודעים שאנחנו באירופה? או. המחירים אירופאים למהדרין.

שני אוייבים קמו עלינו לנסות לכלות את הנאתנו מהטיול. הראשון - הגב שלי, שיצא מכלל שימוש כשבוע לפני הנסיעה. מי שסבלה בעיקר מהענין זו הנסיכה שנאלצה א. לסחוב את כל הציוד וב. להתמודד עם היללות הבלתי פוסקות שלי. למרבה המזל הגב לא הפריע לי בעת שעמדתי או הלכתי. הבעיה העיקרית היתה לשבת. זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית עבורי וזה קצת דפק את העסק כי מהו טיול בחו"ל מבלי התענוג הטהור של לשבת פה בבית קפה ושם בגלידריה וגם על המסעדה המתוקונת הזאת חבל לוותר? יצא שההחלטה שלנו האם לשבת במקום מסויים או לא התבססה על השאלה האם הם מצוידים בספות או לפחות כורסאות מרופדות אך אבוי, הטרנד הנוכחי (מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת) הוא כסאות עץ סגפניים.

האויב השני היה מזג האויר. נפלנו על השבוע הקר היחיד שהיה באירופה בחורף האחרון. רוח מקפיאה וטיפות גשם קטנות ואכזריות בחדותן שהיכו בנו כל אימת שיצאנו לרחוב. גועל אמיתי.

אבל היינו זו עם זו ויחד נתנו פייט לתנאי הפתיחה המחורבנים הללו.

פצחנו באמסטרדם. שתינו כבר היינו בעבר בעיר הזאת ועשינו וי על רוב האתרים התיירותיים ובשילוב מזג האויר האיום בילינו את מרבית זמננו בקופי שופ מתוק שאימץ אותנו לחיקו. נכנסנו למקום במקרה, מאתגרות את בעל השופ בהזמנה של אייריש קופי ומכאן התפתחה איתו ועם כלבתו המגוננת ידידות מופלאה. ברגעי הצלילות המעטים הסתובבנו מעט ברחובות, ערכנו מעט קניות אבל אמסטרדם כולה נדמית לנו כענן רך של צמר גפן מתוק.

ברלין זו כבר אופרה אחרת לגמרי. נתחיל מזה שעבור שתינו היה זה ביקור ראשון בעיר שנתגלתה כיפה להפליא ועמוסת אתרי חובה. ארבעה ימים זה ממש לא מספיק בכדי לכסות את כולם, בעיקר כשמדובר באנאלית כמוני שחייבת לקרוא כל מילה כתובה ליד כל מוצג בכל במוזיאון גם אם מדובר בשלט עם שעות הפתיחה. ונמשיך בעובדה שאיכשהו כל קלות הדעת שאפיינה אותנו באמסטרדם נראתה לא הולמת בברלין. כשאתה בברלין, קשה להתעלם מהעובדה שאתה ישראלי ויהודי. זה אופף אותך בכל פינה. פה מוזיאון ושם אנדרטה ופה סתם לוח עם ציון כל מחנות ההשמדה שהיו על אדמת גרמניה ומכאן שהתחושות שלנו נעו בקטבים שבין "נא באוזן יא נאצים" לבין "אל תשימו לב אלינו, רק נדמה לכם שאנחנו כאן". כלומר, עם כל הציניות שלי, לא יכולתי שלא לחוש איזה סוג של נצחון מעצם הנוכחות שלי שם אבל בה בעת הרגשתי צורך לשמור על פרופיל נמוך.  בין לבין עשינו נסיון נואש לאתר את חיי הלילה המגניבים של ברלין אשר כה רבות דובר בהם אך אם היה זה סתם חוסר מזל או שלא הגענו בעונה הנכונה אין לדעת. חיי הלילה היו תוססים ומלאי חן כערב בינגו באחוזת ראשונים.

חזרתי הביתה בידיעה כי לשתי הערים אהיה חייבת לחזור. לאמסטרדם פשוט כי היא אמסטרדם, העיר הכי נינוחה בעולם ולברלין מפני שיצאתי ממנה בתחושה של סיפור לא גמור ולא ממומש.

הנסיכה: "בלה בלה בלה אנטישמים.

אני: "ששששש, פה לא אומרים בקול את המילה הזאת.

הנסיכה: " וואלה יופי, את הרכבות הם לא ראו, את עשן המשרפות הם לא הריחו אבל כשאומרים אנטישמים פתאום כולם מוציאים את הראש מהחלונות.

(חילופי מילים תוך כדי צעידה מייגעת ברחוב המגורים הארוך והאפרורי שמוביל למוזיאון היהודי).

* זכרונות מטושטשים ביותר של הנסיעה שלי ושל הנסיכה לברלין ואמסטרדם מלפני חודשיים. לצערי הקפדנו להשאיר את המצלמה בחדר כך שאפילו לא היו לי תמונות לעורר בהן את זכרוני המחורר למעט אלו:

אמסטרדם:

ברלין: