יומנה של חתולה

הולך ונגמר לי הזכרון. המוח שלי הולך ומצטמק כענב שהושאר בשמש.

יותר ויותר קורה לי שאני מתחילה משפט ושוכחת בעצם מה רציתי להגיד.

עוד לא איבדתי את המפתחות או שכחתי היכן חניתי אך הכיוון ברור.

בשבוע שעבר הלכנו לראות את בננו הקט מופיע יחד עם חוג הברייקדאנס שלו בתיאטרון העירוני.

המרכז למחול ותנועה בו הוא לומד העלה מופע של כל החוגים ואנו עמסנו את מכוניתנו בנשינו וטפינו וכן לקחנו עימנו את שכננו/חברנו הטובים אשר גם בתם רוקדת ברייקדאנס באותו חוג.

מופע הברייקדאנס היה החמישי או השישי (בן שלי קטן היה כוכב. כוכב אני אומרת לכם. תזכרו את שמו, הוא עוד יגיע רחוק)

[זה לא הנושא אמנם אך לא באמת חשבתם שאניח לענין לעבור לידי בלי השווצה קטנה, נכון?]

ובסופו של הקטע קמו השכנים שלנו ויצאו החוצה. הנחתי שהם מחכים לנו בחוץ, שותים קפה ומעשנים סיגריה.

כשהסתיים המופע יצאנו אך לא מצאנו את השכנים.

שאלתי את שמאלנצ'יק היכן הם והוא ענה לי שכנראה הלכו הביתה.

מה? שאגתי, הביתה? ואיך אנחנו אמורים לחזור הביתה? עכשיו תתקשר אליהם ותגיד להם שיחזרו לקחת אותנו.

חוצפה שכזו.

שמאלנצ'יק הביט בי במבט נדהם מהול בעצב ורחמים וליטף את ראשי ברכות.

השתגעת? שאל אותי. הרי הגענו ברכב שלנו.