יומנה של חתולה

בכורנו סיים היום קורס קצינים.

שמאלנצ'יק לקח את המכונית הקטנה ואת הצעירים: הנסיכה שלנו, האחיין מאמריקה, חבר של וחברה של ה 2nd לוטננט הצעיר.

אני לקחתי את האוטו הגדול ואת הפחות צעירים: ההורים שלי וההורים שלו. (סה"כ 400 שנה ו- 400 ק"ג בממוצע)

הצעירים נרדמו בשניה שנכנסו למכונית.

הצעירים ברוחם לא עצמו עין או פה כל הדרך.

פספסתי את הירידה לבאר-שבע אז החלטתי לנסוע דרך אשקלון/יד מרדכי.

כל חמש דקות קיבלתי הודעה מחמותי (אשה מקסימה באמת): טעית בדרך. זו לא הדרך. זו הדרך לעזה. שלא נגיע לעזה.

כל שלט שמכוון לעזה גרם לה להתכווץ יותר ויותר במושבה ולקולה לעלות אוקטבה נוספת. (הידעתם שכל הדרכים מובילות לעזה? או לחברון).

לאחר כשעה וחצי נכנסנו במבואות באר-שבע.

אבא שלי: פשששש, תראו כמה שבאר-שבע גדולה. לא הייתי מאמין. פששששש

חמי: פשששש, תראו איזה בתים יפים יש בבאר-שבע. לא הייתי מאמין. פששששש

חמותי: זו לא באר-שבע.

*********************************************************************************

בניגוד להרגלי, אמשיך אחרי הפאנץ' ליין:

התרגשתי, אך פחות משחשבתי שאתרגש. בכיתי, אך פחות משחשבתי שאבכה.

הטקס היה מאכזב למדי. הצוערים המסכנים עמדו בשמש לפחות  שעתיים והלב נשבר עליהם. כל דקה מישהו/מישהי התעלף/ה מה שלא גרם לאפאחד לקצר את נאומו.

הכנו שלטים מושקעים ביותר, התמקמנו ממש מול בכורנו ונופפנו. לראות אותו עומד שם זקוף, מנסה להחניק את צחוקו היה שווה את הכל.

עכשיו הוא בבית עד יום ראשון הבא ואח"כ יתחיל מסלול טירונים כמ"מ.

אני קוראת את מה שאני כותבת ואינני מעכלת: בן שלי קטן קצין? יש פה איזה טעות בחישוב. הרי רק אתמול נולד!

משהו דפוק בתוכנה הזו. הילדים היום מתבגרים בקצב מהיר מההורים שלהם. בשלב מסויים הם עוקפים אותנו והופכים מבוגרים מאיתנו. הנה הוא בוגר ואני ילדה.

והערה אחרונה: המחשב לפעמים עובד ולפעמים לא וגם כשהוא עובד אזי הוא מאד מאד אטי מה שמטריף אותי לחלוטין.

אי לכך ובהתאם לזאת אינני יכולה לקרוא אתכם כרגע או להגיב.

מחר ילך למעבדה.

מבטיחה מבטיחה מבטיחה להסתער עליכם במלוא הכח כשישוב. 

ועד אז - שאו שלום.

אוהבת אתכם מאוד

(זו השעה המאוחרת, או שמא המוקדמת שהופכת אותי לרכיכה ובכל מקרה אתכחש לדברי מחר)