יומנה של חתולה

מזה כחודש אני מוצפת בגלויות דואר והודעות אס.אמ.אס. ממאות מועדוני הלקוחות שאני מנויה עליהם. כולם מברכים אותי לקראת יומולדתי הממשמש ובא ומזמינים אותי לבוא להתהדר בבגדים/נעלים/תכשיטים/מוצרי איפור/מוצרי טיפוח/מוצרי חשמל/מיני מזון ומאפה/טיפולים קוסמטיים/טיפולים לאוטו (בטח שכחתי משהו) בהנחות מפליגות. (תיקים, שכחתי תיקים). הענין שממש לא בא לי. איבדתי את חדוות הקניות. מענין אם זה השלב הראשון שלפני ה- menopause. פשוט לא בא לי. אין לי חשק למדוד, אין לי חשק לקנות, והגרוע מכל, אחרי שהחלפתי את בגדי החורף והקיץ שלי הגעתי למסקנה שיש לי יותר מדי בגדים. לי! יש! יותר מדי!!! בגדים. אדוניי, רק מלקרוא את המשפט הזה נהיה לי חלושס. יכול להיות שנחטפתי בידי חייזרים שהזיזו לי כמה ברגים?

ציטוט החודש:

אייל "הקוסם" ברקוביץ לעודד קטש, מאמנה החדש של מכבי תל-אביב:

"אתה רוצה שמכבי תהיה יותר טובה בשנה הבאה"?

ולמקרה שעודד לא הבין הוא ממשיך ושואל:

"לא, כי העונה הקודמת לא היתה עונה כ"כ טובה, הלך הגביע, לא הגעתם לפיינל פור ובקושי לקחתם אליפות אז בשנה הבאה אתה רוצה שהקבוצה תהיה יותר טובה"?

וחוץ מזה אני שונאת את הביצוע החדש של סעדו ל"מי שחלם". אני דווקא אוהבת את סעדו אבל בחייאת, "מי שחלם"? מה השלב הבא? "מה אברך"? "בלדה לחובש"? "אחים, שריפה אחים"? אולי זה רק אני אבל יש שירים שצריכים להיות מושמעים רק בימי זכרון ולא סתם כך בסוף שבוע רגוע בגלגלגלגל"ץ.