לכבוד קוראי החדשים (אופטימיות זה דבר טוב) או אלו המאותגרים זכרונית להלן תקציר סאגאת היונה:
אחת לכמה חודשים אבא יונה ואמא יונה מקינים את קינם הדל (משליכים כמה זרדים יבשים בחוסר השקעה בולט) על אדן חלון צר בביתי. לא חולף זמן רב ואמא יונה דוגרת על ביצה או שתיים במסירות רבה בעוד אבא יונה דואג לכלכלתה. מקץ עוד כמה ימים בוקע/ים אפרוח/ים מהביצים, גדלים גדלים גדלים - עפים.
אך בפעם האחרונה השגרה נשברה. יום אחד היונים נעלמו והותירו אחריהם שתי ביצים נטושות. שבוע ימים התחבטתי מה לעשות אך עד שפניתי אנה ואנה שבו וחזרו היונים לדגור ומקץ כמה ימים בקעו שני אפרוחים מכוערים במיוחד, אחד גדול והאחד קטן. בימים הראשונים אמא דאגה להם במסירות אך ככל שגדלו עפה זו מן הקן לביקורי קרובים שהלכו והאריכו והשאירה את קין והבל לבדם בקן.
עד כאן התקציר.
ולפרק השבוע:
שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה ושמאלנצ'יק ניגש לדרוש בשלום האפרוחים כשלפתע נשמעת צעקה....
(לפי הוראות במאי זה הרגע לפריז ממושך להגברת המתח וליציאה לפיר סו מות)
*********************************************************************************
ובכן, איפה היינו? אה. כן. כמו שאמרנו, לפתע נשמעת צעקה: "פוסי, יש רק גוזל אחד".
אצנו רצנו אל החלון ואכן, יושב לו הגוזל הגדול (קין) וחיוך בעיניו הממזריות ואילו הבל - יוק.
מיהר שמאלנצ'יק לרדת לחצר ושם, בתוך האדנית יושב לו הבל הקטן, רועד כולו, נועץ בשמאלנצ'יק מבט זגוגי.
באינסטינקט אמהי מופלא אסף אותו שמאלנצ'יק (הייתי צריכה לחשוב על שם קצר יותר קיבינימט) בכפותיו ונשא אותו למעלה. שם, בכוחות משותפים פתחנו החלון (מסתבר שזו פתיחה דו כיוונית כך שבכל זאת ניתן לפתוח את החלון מבלי להעיף את הקן על יושביו למטה) והחזרנו אותו בעדינות לחיק משפחתו העאלק האוהבת. כבונוס השלכנו להם חת'כת חלה.
עכשיו. אין לנו מושג מה קרה שם. האם הבל חשב שהוא כבר יכול לעוף? האם קין מסרב להתחלק בירושה עם אחיו הקטן? ואולי אבא/אמא מנסים להשביח את הגזע ע"י חיסול של החלשים?
אני פונה בענווה ובקשת סליחה לאלו מביניכם שביקשו לחלוק איתי את הידע שלהם בתחום (האש) ואני דחיתי אותם בבוז. זה הזמן להסברים.
בכל אופן, אתמול אחה"צ ירדתי לחצר והנה על הרצפה מולי יושב קין, נטול ההבעה השחצנית הרגילה.
שמאלנצ'יק לא היה בבית ולא ידעתי מה לעשות. פחדתי שעד שיחזור חתוליי האזור יבצעו בו את זממם (אני, אפילו כמתאבן לא הייתי מגדירה אותו אבל חתול חתול וטעמו). ניסיתי לגייס לעזרתי את האינסטינקט האמהי המודחק שלי וקרבתי אליו. כנראה שלא שידרתי אמהיות אמינה במיוחד כי איך שהושטתי את ידי הנ"ל החל מנפנף בכנפיו הקטנות בתנועות מהירות ונואשות ולפתע עף ונעלם. מה תאמרו על זה?
נותר הבל. לבדו. מכוער משהו. אבא/אמא כבר לא נראים באופק. הוא מתפתח בקצב קבוע ובטח יפרוש כנף ויעוף תוך ימים מספר.
זהו. מיציתי את הנושא. הכל טוב ויפה ורומנטי עד שהם עוזבים ומשאירים אחריהם טינופת ובלאגן. כפויי טובה שכמותם. אני חושבת שאשכיר את האדן לקוקיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: