ברגעים אלה אחרוני קוראי נמלטים בודאי ביבבות חלושות אך עלי לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי: תיעוד קורותיה של משפחת יונים בלתי מתפקדת.
ובכן, אתמול בשעת בין ערביים יצאנו שמאלנצ'יק ואנוכי אל המרפסת לצפות בשקיעה הצובעת את השמיים באדום ולהצטנן מעט מחומו של היום. לפתע קלטנו בזוית העין דמות מוכרת. הבטנו פעם ופעמיים ואכן, לא טעות היא זו אלא קין ידידנו המתפרקד לו בשלווה על אדן חלון האמבטיה. המסכן. הבהלה שאחזה בו למראה אימהיותי המתפרצת הספיקה לו בכדי קומה אחת בלבד.
תפסתי את שמאלנצ'יק בזרועו שניה לפני שהספיק לחמוק בתואנת שווא כלשהו (זה מה שאני אוהבת בו. התמימות. הוא באמת חשב שיוכל לחמוק ממני?) וכיוונתי אותו בקשיחות מעודנת לעבר החלון.
תוך שהוא ממלמל בזעף משפטים לא ברורים (המשפט היחיד שהצלחתי לפענח היה: "טוב שאתם לא חמישיה") פתח את החלון ושלף משם את היון אשר לא הביע כל התנגדות.
משם קצרה היתה הדרך הביתה. בפעולה משותפת ומשומנת היטב פתחנו את חלון הצד ושמאלנצ'יק הניח את קין לצד הבל אשר לא
נראה מאושר כלל וכלל.
לפתע היכה בי חשש נוראי: האם יתכן שמה שאנו רואים פה זה תסמונת הילדים הבוגרים המסרבים לעזוב את קן ההורים?
שבוע אני נותנת להם. שבוע. אם הם לא פורשים כנפיים ועפים עד אז הרי שאני בכבודי ובעצמי אטיס אותם לכל הרוחות.
ולו רק כדי שכל חיי לא אצטרך יותר להשתמש במילה "אדן".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: