יומנה של חתולה

הקטע הזה היה צריך להיכתב כבר לפני מספר ימים אבל לא יצא.

מאז הוא כבר ממש לא רלוונטי. וגם לא מענין במיוחד.

למה תשאלו?

או. אז ככה.

את התשובה לשאלה הזאת תקבלו בפוסט הבא.

אז מה, שאוותר עליו?

מה פתאום.

אני הבטחתי לכם רלוונטיות?

אני הבטחתי לכם ענין?

אני בכלל הבטחתי משהו אי-פעם?

אבל תתנחמו: הוא קצר

ואילו הפוסט  הבא יהיה מהפכני ונועז ופורץ דרך.

מבטיחה.

הנה זה בא ותחשבו שאנחנו בשבוע שעבר:

אז מה שבעצם רציתי להגיד זה שאחד הדברים שהכי מעציבים אותי בכל הנוגע לבעיות הגב שלי זה שאיני יכולה לעסוק בספורט כרגע. שום ספורט. לא חדר כושר, לא אירובי, לא ריצה, לא סקס, נאדה. כלום. אני כמו שק תפוחי אדמה דואב. 

אני אולי יכולה לשחות.

אבל זה כ"כ משעמם.

אני חוששת שבפתיחת הרגליים השלישית אני פשוט ארדם ואטבע.

חוץ מזה ששחיה זה הספורט היחידי שפותח את התיאבון.

ואצלי הוא כבר פתוח לרווחה.

מה זה פתוח, פעור.

התכנית בעלת הרייטינג הגבוה ביותר אצלי זו תכולה המקרר שלי.

אני פשוט בוהה בו שעות ונדהמת מהמהירות בה הוא מתרוקן.

לנגד עיני הוא מתכווץ כגולגולת על חוד כידונו של קניבל. (אל תגידי קניבל עכשיו. זה ישר מביא לי מחשבות על סטייק מדממם כהלכה).

די. שיעבור כבר. מספיק. הבנתי את הרעיון, נהניתי, מיציתי, הלאה.

עכשיו תעשו סיבוב, תשתו קפה, תורידו את הכלבים וכשתחזרו יהיה פוסט חדש טרי מהיום.