יומנה של חתולה

מצלמה.

חוץ מזה הכל הלך מצויין.

כהרגלנו נסענו ללא תכנון מוקדם. שכרנו רכב, הצטיידנו במפה ומדריך טיולים והתחלנו במסע.

דרכנו הובילה אותנו לאזור מפגש הגבולות שוויץ/אוסטריה/איטליה עם גיחה לגרמניה.

עלינו ממילנו לכוון אגם קומו ומשם ללוגנו וללוצרן. טיפסנו על הטיטליס (הידעתם? באמצע אוגוסט ההר מלא שלג. גלשנו במזחלות וירדנו בתחנת ביניים של הרכבל ממנה המשכנו עד למטה בקורקינט. היה גדול).

המשכנו לכוון קונסטנץ ואי הפרחים מאיינאו.  חצינו את אגם בודן במעבורת לצידו השני והמשכנו לטייל עד שהגענו לאגם גרדה בו בילינו את היומיים הנותרים כולל פארק "גרדה-לנד".

מסתבר שהצניחה החופשית שחררה בי כמה עכבות ופחדים. לראשונה מאז הייתי בת 18 עליתי על רכבות הרים מטורפות וצרחתי בהנאה גדולה.

השיטה הזו, בה אנו מטיילים ללא הזמנת מקומות לינה מראש מזמנת אותנו לכל מיני מקומות מופלאים. ישנו בפנסיון שוויצרי על גדות אגם לוצרן עם נוף מדהים לאגם אצל קשישה חביבה בחדר ללא מקלחת ושירותים (הללו היו בפרוזדור משותפים כל אורחי הפנסיון, מבהיקים מנקיון) במיטה רכה ערוכה במצעים צחורים, שמיכת פוך וכריות פוך רכות שטבענו בהם ואכלנו ארוחת בוקר משגעת עם מבחר לחמים טריים וקפה מצויין. ישנו במלון טירולי יפה כמו בגלויות נוף. קיבלנו חדר ענק בעליית הגג אשר המעלית לא מגיעה אליו וצריך לטפס קומה אחת ברגל עם תיקרה משופעת ומרפסת הפונה אל האגם. שוב מיטת קינג סייז מזמינה במצעי כותנה מעומלנים ובשמיכה וכריות מפוך ולילד יש נישה מופרדת מאיתנו סגורה בוילון, חדר רחצה אדיר ממדים ומשופע בסבונים קטנים ושמפו ריחני וקרמים ושאר פינוקים וארוחת בוקר מדהימה עם מבחר יוגורטים שטעמם מופלא.

ושיא השיאים היה המקום שישנו בו ליד אגם גרדה. המלונות סביב האגם היו מלאים ואנו שברנו פנימה לכוון ההרים. לאחר נסיעה של כחמישה ק"מ בפיתולי ההר הגענו לפנסיון ומסעדה קטנים בגובה של למעלה מק"מ עם הנוף המדהים ביותר שצפיתי בו מימי.

משפחה איטלקית שאינה מדברת מילה אנגלית. זקנה מהאגדות, נראית בת 100 אבל שדה משחת הובילה אותנו בזריזות שהותירה אותנו חסרי נשימה במעלה המדרגות לחדרנו, פשוט אך נקי ומצוייד כהלכה. הבת שלה הגישה לנו את ארוחת הערב שבישלה בעצמה, הארוחה הטעימה ביותר שאכלנו בטיול ובכלל אחת הטעימות שאכלנו בחיינו. הארוחה הוגשה על מרפסת היושבת על צוק מעל הנוף לאגם בין שמיים וארץ. ישבנו עטופים ריחות יער ופרחי גינה וכל אחד מאיתנו בחר מנה אחרת מהתפריט המצומצם. פסטה פשוטה בשמנת ופטריות העתיקה את נשמתו של בני. אני התעלפתי מעל קערת הפולנטה (ממליגה איטלקית למתקדמים) והוא לא הפסיק לזמזם שיר עליז תוך כדי לעיסת אוסו-בוקו נימוח בפה. והקינוחים, הקינוחים, הכל מעשי ידיה בעלת הבית להתפאר.

את ארוחת הבוקר אכלנו שוב על המרפסת אל מול הנוף. ישבנו שם כשעה, מהופנטים, לא יכולנו להתיק את מבטנו מהיופי הזה.

והיה את מלון הדרכים הזה בעיירה שלא ידענו את שמה אפילו ובבוקר הקצנו וגילינו שכל העיירה הפכה לשוק אחד גדול, וישבנו בפיאצה, ושתינו קפה והבטנו בהולכים ושבים אשר כולם מכירים את כולם, כך נראה ומברכים אחד את השני בבונג'ורנו קולני וחיוך רחב ובשעה 12 בדיוק כולם קיפלו את הבסטה והלכו להם לביתם לסייסטה מקודשת.

ככה אנחנו אוהבים. את אי הודאות הזו, ההתרגשות. מה יזמן לנו הלילה? אנו מסתובבים ומסתובבים עד שמקום מסוים פוגע בנו ואומר: חיכיתי לכם.  ואנו יודעים כי הגענו למקום הנכון. זה לא חייב להיות מפואר. להפך.  זה צריך להעלות על פנינו חיוך. שנסתכל זה בזו ונדע כי זה המקום בשבילנו, זה יהיה ביתנו ללילה אחד.

ואם לא מוצאים? תמיד מוצאים. מוטלים ומלונות חסרי חן תמיד יהיו שם וישמחו לארח אותנו אם אין ברירה אחרת.

ותמיד אפשר לישון באוטו, לא?

כמה יפה אירופה, כמה יפה.

ארבעים שנה הוא הלך במדבר, ארבעים שנה. לא היה יכול להגיע לשוויץ?

נורא מצאה חן בעיניי. הקרירות, הנקיון, הריחוק. שפעת המים והירוק. מתאים לי שוויץ.

לא שאיטליה גרועה אך מה, מזרח תיכונית היא. דומים לנו מידי האיטלקים. קולניים, מלוכלכים. ממזרח תיכון יש לי די והותר לחיים שלמים. אני רוצה שוויץ.

אבל מה, לפחות בדבר אחד האיטלקים עולים על השוויצרים והגרמנים.

יש להם ישבן עדין יותר. לפחות לפי מה שיכולתי להסיק מאיכות נייר הטואלט שלהם בהשוואה לנייר הזכוכית המתקרא נייר טואלט שמככב בשירותים השוויצריים.

נ.ב.

אבקש את סליחה המגיבים לקטע הקודם. הקטע נכתב זמן קצר לפני שיצאנו לדרך ולא הספקתי לענות לתגובותיכם.

ברשותכם, נראה לי שלהגיב עכשיו על איחולי הדרך זה קצת מאוחר אז אני מודה לכולכם קולקטיבית.

תודה תודה תודה.