יומנה של חתולה

בחוץ מעונן. לא רואים כוכבים אך ירח של אמצע חודש שט מול חדרנו ומדליק את הרחוב באור יום כמעט.

לא מצליחה להרדם.

כשיגיע החורף אפשר יהיה לסגור את התריס והירח ישאר בחוץ. אך בינתיים הכל פתוח בפני הבריזה מהמערב.

עוד שבועיים ראש השנה. באופן מפתיע ביותר אני מתרגשת. למה? לא ברור. אני הרי מתעבת את האירועים המשפחתיים הלוחצים הללו. ובכל זאת פעמיים בשנה (מוזר, תמיד בפסח וראש השנה) אנו מתעמתים עם יסורי המצפון שלנו בנושא הזנחת המשפחה וזה איךשהוא תמיד מסתיים כשכולם מסבים על שולחן חגיגי במיוחד בביתנו הדל .

טוב, לפחות לא צריכים לשבור את הראש מה לקנות לאמא שלי ולאמא שלו (אוי, באמת לא הייתם צריכים) והאם מספיק מתנה אחת לאחותו או שצריך מתנה אישית לה, לבעלה, לילדיה, לחתנה ולחתולה (או שכחתי. מתה סוף סוף בגיל 70 אחרי שמילאה את הארץ באלפי נציגים שעירים ואנטיפתים).

ובכל זאת, ממה אני מתרגשת?

מריח הסתיו? תצחקו תצחקו אבל אם תסניפו עמוק לא תוכלו להתעלם ממנו.

וגם הימים מתקצרים. בשבע כבר מחשיך.

וחלונות הראווה? נתתם בהם מבט לאחרונה? בכולם מככב הסתיו. אגב, איפה הסגול שהבטיחו לי? החום והלבן שולט. בההה, לא הולם אותי.

ואולי אני מתרגשת מהמחשבה שלשולחן החג השנה יסבו שני חיילים ושני תלמידי ביה"ס?

ואולי זה הגיל? הקצוות מתחילים להתרכך והמחשבה על מסורת/חגי ישראל/משפחה כבר לא מכעיסה אותי כל-כך.

באמת שאינני יודעת מה זה. אני רק יודעת שהמחשבה על ראש השנה מעלה חיוך על שפתיי.

אני אוהבת את הימים האלו של תחילת שנה. המולת החופש נרגעת. איש איש חוזר לעיסוקיו. חוזרים לשפיות, לשקט.

ומחר, דקה אחת לפני שהכל נגמר, או שמא מתחיל, ניקח את הילדים למימדיון, ליום אחרון של חופש ופריקת גבולות.

לפחות עד חופשת סוכות.