יומנה של חתולה

ברגעים אלו הייתי אמורה לנחות היישר לזרועותיו המסוקסות של דויד ביהונתן, המדריך האישי שלי לפינות חמד קסומיות בפריס אבל אז מתה דודה בלה. דודה בלה היתה כבר בת 93 ולדעת אמא שלי מותה לא חייב ביטול הדלקת נרות כי הכל כבר מוכן ואוכל לא זורקים. מספר שעות אח"כ מתה גם דודה לילי. שוב*. דודה לילי מצידה אף היא לא פרגית צעירה ושתי הדודות שוכבות כבר מספר שנים במצב מאוזן ללא קשר מהודק עם המציאות אבל בכל זאת, דודה מכל צד, ואת הלביבות כבר אכלנו אז מה שנותר לבטל זה את פריס.

שתי לוויות בהפרש של שלוש שעות. בכניסה לבית הקברות לוח אלקטרוני עליו מופיעים שמות הנפטרים ושעות הלוויות. אחות של אבא ראשונה, אחות של אמא אחרונה. "אני לא מאמינה שיש להם לוח מודעות אלקטרוני" אמרה הנסיכה, "אני מרגישה כמו בטרמינל של אגד". טוב, זה סוג של, לא?

כמה דקות מתחילתה של הלוויה הראשונה החלו המגפיים שנעלתי לגלות הזדהות עמוקה ולמסור את נשמתם לבורא. אלו מגפיים שהבאתי מאמסטרדם לפני שמונה שנים ואהבתי אותם אהבת נפש. כבר בחורף האחרון ראיתי שהם מתחילות להתעייף אבל טרם קיץ מסרתי אותם לסנדלר שהדביק וחידש והחליף ריצ'רצ'ים ואז השכבתי אותם לתנומת קיץ. כששלפתי אותם מהארון אתמול הן נראו במבט מלמעלה כמו חדשות. הייתי צריכה להסתכל מלמטה. השארתי חתיכות מהן לאורך כל השבילים בבית הקברות ואת מה שנותר השלכתי לפח ביציאה. בשעתיים שהיו לנו בין לוויות שמתי את ההורים והילדים במסעדה ברמת השרון בעודי שועטת בין חנויות נעליים למצוא כסות לרגלי היחפות.

אח"כ קברנו גם את דודה לילי. בהיתי ברב מבצע קריעה בחולצתה של אמי ושאלתי את עצמי אם הוא שם לב בכלל שאותם פרצופים הקיפו אותו שלוש שעות קודם.

וכשהכל נגמר החזרתי את ההורים שלי הביתה, התקשרתי לסוכן נסיעות לבטל את הטיסה ונסעתי ליד שרה. ככה זה. לפעמים זוכים ולפעמים מפסידים.

  "איזה יום יש לך מחר" אמרה לי חברה טובה, "שתי לוויות ויד שרה אחת" שהרי lets face it, גם יד שרה, למעט השאלה מקרית של משאבת חלב או עריסת תינוק היא איזה סוג של הכנה למיתה. 

* אין מה להגיד על הדודה לילי. היא יודעת לתאם את המיתות שלה. זו הפעם השניה שהיא מתה ומחרבת לי נסיעה. בפעם הראשונה זה היה לפני שלוש שנים. אמא שלי התקשרה אלי בדמעות, כמה שעות לפני נסיעה משפחתית לרומניה. "הדודה לילי מתה" יבבה, "הרופאים אומרים שיש לנו שעה להיפרד ממנה". אחרי התלבטות קשה החלטנו לנסוע בכל זאת והשעה הזאת הפכה לשלוש שנים. עכשיו היא סוף סוף השיגה את שלה. תהא נשמתה צרורה.