יומנה של חתולה

בסוף דחו לנסיכה את הגיוס. נראה לי שהיא מתמודדת על התואר "המתגייסת הקשישה ביותר".

אולי כבר נחתן אותה וזהו?

אז מעשה שהיה כך היה:

כזכור לכם (זה בסדר, אני יודעת שאתם לא זוכרים, בשביל זה אני כאן) הילדה, בפרץ של אידיאליזם לא אופייני התנדבה לשנת שירות בסופה היתה אמורה להתגייס בראשון לספטמבר לנח"ל ולשרת כחיילת קרבית בגדוד קרק"ל, שזהו גדוד חי"ר של הנח"ל לבנים ובנות כאחד. איך היא חשבה לעשות את זה לא ברור.

האפוד שוקל יותר ממנה.

ואז, חמישה ימים לפני הגיוס היא הבינה פתאום שהיא כבר קצת מבוגרת בשביל תנועת הנוער.

יש להניח שגם החבר החדש השפיע על ההחלטה שלה בדרך זו או אחרת. ככלות הכל, מה זה לרוץ על הגבעות, לצעוק אש אש ולאכול מאותו המסטינג עם חברותיה המסוקסות לעומת החובש יפה העיניים לזרועותיו היא נמוגה בסופי השבוע האחרונים?

אז היא חתמה ויתור.

ועכשיו קוראים יקרים, הטוויסט המפתיע.

אנחנו הנחנו שלצבא, באשר הוא צבא יקח לפחות חודשיים להפנים שהילדה כבר לא בנח"ל ולא מתכוונת להתנדב לקרק"ל ברם אולם, למרות שרק ביום שני התקבל בלשכת הגיוס פאקס הויתור שלה כבר ביום שלישי בבוקר, כן כן, בסה"כ  24 שעות מאוחר יותר הגיע טלפון מלשכת הגיוס עם תאריך גיוס חדש לדצמבר.

יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל.

אז עכשיו היא תסתובב לנו בין הרגליים עוד שלושה וחצי חודשים.

מילא, מה 'כפת לי. אני קרועה על התחת שלה. תרתי משמע. יש לה תחת מהמם. והיא מצחיקה אותי והלב שלי מתרחב כל פעם כשאני מסתכלת עליה וחושבת שהיא שלי.

אבל כתה א' היה גם היה לנו הבוקר.

אני מודעת לעובדה שיש לי זכרון נמחק אבל באמת, אף אחד מילדיי האחרים לא התרגש כ"כ לקראת כתה א' כמו ינוקא.

הצטופפתי בכתה עם עוד 35 הורים נרגשים. הסתכלתי סביבי וראיתי את כל ההורים הצעירים האלה שזה להם ילדם הראשון בביה"ס. זה נורא הצחיק אותי משום מה. אבל היו שם גם הרבה הורים מבוגרים. אבא אחד סיפר לי בחיוך שכשהוא הביא את בנו לקייטנת הקיץ הרכזת אמרה לו: איזה סבא נחמד. נורא צחקנו. נורא נורא צחקנו.

באמת. זה היה מה'זה מצחיק. כן. המממם. מצחיק.

והיה טקס. טקס? show הביאו להם.

תמו הימים שילדי כתה ב' ברכו את ילדי כתה א' וילדי כתה ח' שרו שלום, שלום, שלום כתה א' וגו'.

היום פחות מקרנבל ברזילאי לא הולך.

אז היו ארבעה רקדנים ורקדניות שהחליפו תלבושות בקצב מבלבל, מתופף על מליון כלי הקשה, חתיך שחום אחד שהרביץ מופע קפוארה ואבי יפה, סוג של מצחיקן ש"הפעיל" את הילדים.

כשהתחלתי לאבד את השמיעה באוזן ימין (האוזן הטובה שלי) והילדים הפכו לשלוליות מאדימות הסתיים הטקס בשעה טובה ויכולתי לחזור הביתה, לכלבים המתוקים שלי שחיכו לי בכליון.

לפחות איתם אני יודעת שמה שהיה אתמול הוא גם מה שיהיה מחר. אין גן, בית-ספר, תיכון או צבא.

ההתרגשות הכי גדולה שלהם זה כשאבא חוזר הביתה מהעבודה.