יומנה של חתולה

נכון שהשנה החדשה מתחילה רשמית רק בעוד כעשרה ימים אך לדידי, הראשון בספטמבר יכול להחשב כשנה חדשה.

בהבטחה אחת שהבטחתי לעצמי כבר עמדתי. חזרתי להתעמל.

מאז התפרקות גבי לפני כחודשיים לא התעמלתי. אומנם מזה כשלושה שבועות אני מרגישה כשירה לחלוטין אך בכל זאת המשכתי לחפש תירוצים, ואף למצוא כדי לא ללכת לקאנטרי.

מוזר מאד. אני מתה על אימון גופני והאושר והסיפוק שאני חשה אחרי אימון טוב מרוממים אותי גבוה גבוה ולמרות זאת, קל לי מאד להתמכר לבטלה.

מה מוזרה המכניקה שלנו. אני יודעת שאני נהנית מהאימון אך הגוף שלי מעדיף לשכוח זאת ועלי להזכיר לו כל פעם מחדש.

בכל אופן, יום ראשון, היום הראשון בחודש ספטמבר נראה לי כמו יום טוב לקחת את עצמי בידיים.

אז לבשתי את בגדי הספורט שלי ונעלתי את נעליי הספורט שלי וכבר חשתי מוכנה לכבוש את העולם.

שעה שיעור עיצוב, 25 דקות הליכה מהירה ועוד 10 דקות ריצה קלה (הבטחתי לשמאלנצ'יק שלא ארוץ אך לא יכולתי להתאפק. ריצה קלה, בחיי, רק 10 דקות) ועוד חמישה מכשירי כוח לידיים. (שיעור עיצוב התמקד בישבן, בטן וירכיים.

כבודם במקומם מונח אך מה עם הידיים? עד שנפתרתי מה"מדלדל").

בסיום האימון הרגשתי פנתרה, נמרה, חתולת עולם. אין אין אין עלי.

I'M GOOD, I'M GOOD (יש לזמרר תוך כדי נענועי ישבן {מעוצב} וטלטולי הראש מצד לצד בסגנון עדות וויל סמית').

אני יודעת שהבטחתי לעצמי לא להתרברב בכושר הפראי שלי אבל זו היתה הבטחה של השנה הקודמת.

מה אכפת לי, תתבעו אותי.

ומענין לענין באותו ענין. בערך.

קראתי אתמול במוסף בריאות של ידיעות אחרונות בשתי כתבות נפרדות ששתיית אלכוהול מתונה (הגדר מתונה) תורמת לצפיפות העצם אצל נשים.

אז א. ידעתי

    ב. העצמות שלי מאד מאד צפופות כנראה.

    ג. ההתענינות שלי לאחרונה במוספי בריאות למיניהם בכלל, ולנושא צפיפות העצם בפרט מאד מאד מדאיגה אותי.

       אני חייבת להפסיק עם זה לפני שאמצע עצמי מתעניינת במחירי דיור מוגן לגיל הזהב. 

שנה טובה.