יומנה של חתולה

להעמיד את ה 4X4 בצל, להפרד ממנה בדמעות ולצאת למסע רגלי במדבר בחום של 40 מעלות.

לא. לא נבון במיוחד.

הכל התחיל בחברים שלנו שעושים את שביל ישראל.

למי שלא יודע, זהו מסלול רגלי מהחרמון עד אילת המחולק לקטעים קטעים.

החברים שלנו התחילו כבר לפני חודשים רבים. תחילה יצאו לטיול פעם בכמה שבועות וככל שהתקדמו התלהבותם גברה והם עברו לטייל מדי שבוע. כל פעם הם הזמינו אותנו להצטרף וכל פעם מצאנו תירוץ אחר.

כשהגיעו למדבר אזלו לנו התירוצים.

אז קבענו איתם בשש בבוקר בצומת שוקת. קמנו בארבע (אחרי שהלכנו לישון בשתיים) ובארבע וחצי היינו בדרך.

מי שמכיר אותי קצת, מבין את גודל הטראומה.

כבר ההתחלה לא בישרה טובות. בחלקים רבים של הדרך היה ערפל כבד. לפעמים נדמה היה שאנו נוסעים על כביש תלוי באוויר ומעברנו תהום. הרגשה של ריחוף אל עבר האין סוף.

אך בסביבות חמש בבוקר הערפל התפזר ואז מצאנו עצמנו בתווך בין ירח עגול, מלא משמאל ושמש אדומה מימין. להקות של ציפורים כיוונו את דרכנו.

פגשנו בחברים, שמנו מכונית אחת בתל-ערד, נקודת הסיום ונסענו עם השניה ליער יתיר, נקודת ההתחלה.

בין שתי הנקודות הללו עובר קו אחד שאורכו 16 ק"מ כשהוא ישר. למרבה הצער הקו הזה היה מפותל.

התחלנו לצעוד בשבע בבוקר. היה עדין קריר במידה. ששה ק"מ ביער יתיר. אל תתנו למלה יער להטעות אותכם. חורשה. יערון. דוגמיות של עצים מצידי השביל. צל זניח. אבל היו גם מפגשים עם עצי זית ותאנה ואף קלטנו עופר איילים מעביר את הזמן בניחותא. סה"כ בסדר עד כאן.

נגמר ה"יער". מתחילים לטפס להר עמשא. השמש גם היא מתחילה לטפס במקביל לנו.

מגיעים לפסגת ההר. עכשיו נותרו לנו עוד ששה ק"מ של הליכה על הרכס עד לכפר הבדואי דרג'ה ומשם עוד ארבעה ק"מ לתל ערד.

שמעתם את המושג "הר טרשים קרח"? זה היה בדיוק זה. בחום מצמית, בלי טיפת צל, רק קוצים ואבנים.

והולכים והולכים והולכים. אנו רואים הכפר מרחוק אך נדמה שככל שאנו מתקרבים הוא מתרחק. והכל כ"כ צחיח ושומם.  והשמש, כמה שנאתי אותה באותם רגעים. אין מנוס ממנה.

התחלתי להרגיש שאני מתבשלת. אמנם נמרחתי בכמויות של קרם הגנה, הרטבתי את שערותי, חבשתי כובע ושתיתי כמו גמל אך עדיין הרגשתי שאני קרבה במהירות לנקודת הרתיחה שלי. מלכת המדבר ד-לה-שמטה. 

וזו אכן לא אחרה להגיע. כק"מ לפני דרג'ה שבקתי חיים. פשוט גלשתי לי לרצפה (רצפה אעלק, מבחינתי זה היה זהה למיטת מסמרים פקירית) על סף עלפון. החברים הגיבו במהירות. הרימו לי את הרגליים, הצלו עלי, הרטיבו והשקו אותי. אחרי חמש דקות חזרתי לחיים. כנראה שהייתי זקוקה לצל. שיקחו ממני את השמש הקופחת הזאת לכמה רגעים. 

קמתי והמשכנו ללכת, יורדים מהשביל ומכוונים  למחצבה הצמודה לכפר.

סוף סוף הגענו למחצבה. אין נפש חיה במקום. היינו הרוסים ורעבים. חיפשנו מקום לפרוס בו את ארוחת הבוקר. והנה אשקובית ודלתה פתוחה. מסתבר שזה מעין חדר אוכל קטן. אני נשפכתי לי בצד והחברים ערכו שולחן. פיתות טריות, ירקות, זיתים, גבינות, חומוס, לבנה וכמובן נשלפת גזיה וקפה רותח בפינג'אן. אני לא מבינה. אי אפשר היה פשוט להסתפק בזה?

יצאנו מהמחצבה והתחלנו ללכת לכוון הכפר. זו היתה צעדה סוריאליסטית. חמישה אנשים בטור עורפי באמצע המדבר, אמצע השום מקום, מאחורנו מחצבה שוממת ודוממת ומסביבנו רק חול וחול ופחונים של בדואים ופתאום משום מקום בתי אבן מהודרים בשלל צבעים.

הכפר הזה לא מחובר למים או חשמל אבל יש להם וילות שלא תאמנה. וילדים חוזרים מביה"ס ומנופפים לנו לשלום בהתלהבות ומיכליות מים פורקות משאן.

 עכשיו נשארו לנו "רק" עוד ארבעה ק"מ.

אז הזמנו מונית. ממוניות ערד. ובאופן מפתיע ביותר הם לא התרגשו מהבקשה המוזרה. "אין בעיה", אמרו. "רבע שעה תגיע מונית".

הצנחנו את ישבננו על שקי דורה וגרעיני תירס וחיכינו לאלכס.

וזה אכן הגיע לאחר מספר דקות, במיניבוס מדוגם וממוזג הנושא בגאווה את הכיתוב: BORIS TOURS.

לא הזוי?

נשאנו תפילה חרישית שהמכוניות שלנו תמצאנה במקום שבו השארנו אותם וכמו שהשארנו אותם, בקשה לא צנועה בהתחשב ביכולת הפירוק של המקומיים. אני לא יודעת אם זה בזכות התפילות או בזכות הכפרה אבל המכוניות חיכו לנו כמו גדולות. נפרדנו בידידות ושמנו פעמינו הביתה.

בפעם הבאה שאני מתחברת לחוצה ישראל זה יהיה כשהם יגיעו לאילת. אני מבטיחה לקבל את פניהם בתום המסע ולהגיש להם קוקטייל צבעוני צונן.

נ.ב.

אנו יוצאים תיכף צפונה לארבעה ימים לבילוי עם חברים. אני מקווה שהלקחים הופקו והטבע היחיד שאפגוש בו יהיה ירוק ורטוב.

ושמחתם בחגכם ועשו חיים.