יומנה של חתולה

אני נהגת טובה. מצוינת אפילו.

מתמרנת, משתלבת, אלופה בחניה.

מרגישה בנוח ברכב קטן וברכב גדול וברכב דו גלגלי.

אבל יש לי באג אחד. מנהג מגונה אחד.

לא נעים לי להודות אבל יש לי נטיה בלתי נשלטת לציית לחוקי התנועה.

וגם להתחשב בנהגים האחרים במידת האפשר.

מה אפשר לעשות. אף אחד לא מושלם.

מה הם חושבים לעצמם כל אותם החולירות.  באיזו זכות הם מבטלים את זכויותי?

איזה ארץ קטנה ונהדרת זו שבה רבים כ"כ שמים קצוץ על הזולת.

אז אני אמשיך ישר מנתיב שבו מותר רק לפנות, אז פספסתי את השיעור על השתלבות בככר, אז התבלבלתי בין ימין ושמאל ולא נתתי זכות לרכב הבא מימין, אז מה?  אז הדלקתי סיגריה במקום ציבורי ונדחפתי בתור והשמעתי מוסיקה בקולי קולות בשעות מנוחה. אז מה? אז השפלתי פלשתינאי במחסום וצמצמתי את עונת המסיק שלו ליומיים בשנה, אז מה?

והכי גרועים, בלי הכללות ועם בקשת סליחה מראש אם מישהו נפגע הם נהגי המוניות והאוטובוסים.

כבר שנים שאני משתעשעת בהוצאת סטיקר: " אם אתה שונא נהגי מוניות - תצפצף". אני פשוט פוחדת ללכת עם הרעיון קדימה אבל אין לי ספק שלו הייתי מדביקה סטיקר כזה היתה מקהלת צפצפות מלווה אותי באשר אלך.

(ומצד שני כנראה שאני ומכוניתי היינו זוכים להכיר מקרוב מאד את המשמעות של המושג  total lost. ).

אז אני חוזרת הביתה אחרי כל נסיעה מעושנת. כלומר עשן יוצא לי מהאזניים וכל שערותי סומרות.

ואני מפנטזת, מה הייתי עושה להם. לכל אחד ואחד מהנהגים הבני זונות הללו.

ובפנטזיות שלי מחול איטי ואילם של אברים וחלקי גוף ופיות פעורים ומבטים מתחננים וצחוק מרושע. הא הא הא.

אני זוכרת, בימים ההם, כשעבדתי, היה משרד אחד בין לקוחותינו שכל העובדים בו היו מגעילים אמיתיים.

כמובן שהיינו חייבים לספוג את כל משוגותיהם בחיוך ואהבה שהרי הלקוח תמיד צודק אבל אחרי שהיינו מניחים את אפרכסת הטלפון היינו משחקים במשחק ה "באיזה סדר היית מעמיד אותם בטור לו היה לך רק כדור אחד ברובה". הסדר היה משתנה אבל השפעת המשחק עלינו היתה זהה תמיד. היינו מתפרקות בצחוק גדול ושבות לעבודה מלאות עזוז וסיפוק. התחושה היתה כמעט אמיתית. ממש מציאות מדומה.

אז כשאתם חותכים אותי ונדחפים לפני וגונבים ומשקרים רק תזכרו:

אתם מקבלים שדרוג מיידי לראש הטור.