יומנה של חתולה

אז ההורים שלי החליטו ששלוש יחידות מתמטיקה זה לא מספיק טוב, שאני חייב להצליח בארבע יחידות לפחות.

הלכה אמא שלי וביקשה מהמורה שלי למתמטיקה טלפון של מורה פרטי ואני התחלתי לקום פעמיים בשבוע מוקדם בבוקר ולשמוע פעמיים בשבוע את אבא שלי מקטר על ה- 150 שקל לשיעור ("150 שקל?! אפשר לחשוב שהוא מדען טילים!").

הגעתי לשיעור הראשון אצל המורה ובסך הכול ההתרשמות הראשונית שלי ממנו הייתה: "וואו איזה חנון".

נכנסנו לחדר העבודה/משרד שלו. כל החדר מפוצץ ספרי מתמטיקה. ערימות ערימות. על הארון תלויות בשורה תמונות של מתמטיקאים ופילוסופים שונים (ביניהם אייזיק ניוטון ופיתגורס), ומתחת לכל תמונה ביוגרפיה כללית על מתי חי ומה המציא.

הוא הציע לי מים, אותם קיבלתי בכוס שעליה נוסחאות מתמטיקה. כוסות מתמטיקה? בנאדם, אתה רציני? עד כדי כך?

אחר כך בזמן שניסיתי לפתור תרגיל בעצמי הוא התפנה לבדוק מיילים במחשב. הצצתי. התוכן של המייל היה חידה מתמטית. מתמטיקה, זה מה שרץ לו במייל.

ואז הוא התחיל להסביר לי את שיטת העבודה שלו: בצד אחד של המחברת אני פותר ובצד השני לא נוגע כדי שאם משהו לא יצא כמו שצריך הוא יסביר לי איך לפתור בצד השני של המחברת, או במילים המדויקות שלו: "אתה כותב רק בצד הזה, ואז אם אתה נתקל בבעיה אתה בא אלי, ואני מוציא לך את הקוץ מהתחת. ואז אתה מדמם, מדמם, מדמם עד לפה - ופה אני אחבוש לך את זה".

-"אה.. אנחנו עוד מדברים על מתמטיקה"?

מאוחר יותר הוא התחיל לסמן לי לבבות ליד התרגילים- כלומר כדי שאני "אשים לב".

פה בערך התחילו לחלוף בראשי מחשבות בכיוון של "החלון פתוח", "אנשים כבר שרדו נפילות מקומה רביעית" וכו' אבל אז הוא הציע לי גומי בחינם והרבה (הממתקים לא החומר) אז ישבתי ולעסתי עד סוף השיעור.

ואז אמא התעקשה שאני אכתוב את זה.