אני לא יודעת מה מזג האויר אצלכם בפרובינציה אבל כאן בגבעתיים סימנים של חורף. מעונן וסגרירי, הרחובות מלאים עלי שלכת והחשיכה יורדת בשבע. בשבילי זו הכנה מצוינת לקראת טיול השורשים עם אמא שלי והבת שלי לאוסטריה.
אמא שלי ברחה עם משפחתה מאוסטריה ב- 1939 ממש ברגע האחרון, אחרי ליל הבדולח ושאר נבלות. לפני זמן מה היא קיבלה הזמנה מעיריית וינה לבוא ולהתארח שבוע בעיר (כמה שטרודלים והכל נשכח ונסלח) ואילו הנסיכה ואני צריכות לשלם רק על הטיסה כשהאירוח עליהם. מייד קפצתי ובאיזה הפגנה של חוסר שפיות זמנית הצעתי לאמא שלי לטוס כמה ימים קודם, לקחת רכב ולטייל באוסטריה. אין לי מושג למה עשיתי את זה. כלומר יש לי איזה מושג קלוש. קוראים לזה יסורי מצפון. זה בא אוטומאטית עם ההורות. תמיד התחושה הזו שאני בת לא מספיק טובה או אמא לא מספיק טובה. בכל אופן, עם כל יום שהנסיעה קרבה אני מרגישה שהאבן על החזה שלי הולכת ונעשית כבדה יותר ויותר. מפחיד אותי הסיפור הזה. אמא שלי ואני, שבוע ימים לבד באוטו ומסביב רק הרים ואגמים ומלא פון טראמפים מזמרים. על מה חשבתי? וכאילו שזה לא מספיק אני אמורה לנהוג ולנווט ובעיקר לקבל החלטות, דבר שלא הורגלתי בו בעשרים וחמש שנה האחרונות.
הנסיכה תפגוש אותנו בוינה, שם כבר נחבור לקבוצה גדולה של קשישים ונכדיהם לסדר יום מלהיב של מפגשים עם ראש העיר וביקור בבית הקברות. אני מקווה שנצליח לשדך לאמא שלי איזה קשיש שרמנטי ונוכל להימלט מדי פעם רק שתינו לשיטוטים פלוס קניות במדרחוב.
ברור שלאחר שבועיים כאלה דרוש פיצוי משמעותי ועל כן נשנע את אמא שלי בחזרה לארץ הקודש ואילו אנו נשים פעמינו לברלין שם נחבור לרנצ'וק ושולינקה לסופ"ש פרוע בחסות פסטיבל פולסום.
אאוף וידרזיין.