יומנה של חתולה

בכל פעם שחיימקה (השם החדש והמקוצר של ה- 2nd lieutenant באדיבותה של דארלינג הדארלינג) מגיע לחופשת סוף שבוע ויוצא לרקוד/לשתות הוא חוזר כשבכיסיו מספרי טלפון שעלמות חן דחפו לשם אבל הוא אף פעם לא עושה עם זה שום דבר. לשאלותי הוא עונה לי שאף אחת לא תסכים לקשר משמעותי עם חייל קרבי שיוצא הביתה רק פעם בשבועיים במקרה הטוב.

אני לא מצליחה להבין את זה. עד כמה שזכרוני מגיע (ויש לו דרך ארוכה לצערי) בנעוריי חלום חייה של כל עלמה היה חבר קרבי (רצוי טייס אבל גם צנחן התקבל בברכה). לא זכור לי שעשינו שיקולים כאלה בכלל. כלומר, מה יותר רומנטי מלחלום על החבר הגיבור שמגן על מדינתנו הקטנה ועלינו הנאוות? לכתוב לו מכתבים מעוטרים בלבבות ונשיקות, לשלוח לו חבילות, לחכות לו בימי ששי שישוב מאובק ומזיע וירדם בחיקנו. חבר קרבי זה היה כבוד. סיבה לגאווה ולשוויץ.

כשדיברתי על זה עם שמאלנצ'יק, גולנצ'יק מורעל בעצמו, הופתעתי לשמוע שגם בזמנו זה היה כך. בנות לא רצו לצאת עם קרביים. לא היה להן חשק להמתין להם. הם העדיפו ג'ובניקים זמינים.

חיימקה פגש בחורה. היה להם ממש כיף ביחד. בפעם הראשונה שמעתי אותו מדבר כך על בחורה. אבל זו, חיילת בעצמה, כל חייה כבר מתוכננים. היא משתחררת בקרוב ויודעת בדיוק מה היא הולכת לעשות יום אחר יום בשארית חייה. בגילוי לב היא אמרה לו שלשבת ולחכות לו לא יכול להיות חלק מהתוכניות שלה ולא משנה כמה הוא מוצא חן בעיניה. ואני תוהה: בחורה כ"כ צעירה, איך היא כבר יודעת איך העתיד שלה יראה? היא הולכת לעברו כסוס ההולך לאורווה, בלי להביט ימינה ושמאלה. שינויים לא יתכנו. אהבת אמת אפשרית לא תקלקל לה את התכניות. לא מוזר?