יומנה של חתולה

ביום שישי האחרון יצאנו לסיור קולינארי שאורגן ע"י עזרא קדם, השף של מסעדת ארקדיה הירושלמית.

את הפוסט הזה התכוונתי ללוות בשלל צילומים של יקבים, כרמים, עדרי עיזים ואף צילום נהדר של עזרא קדם שוקד על מלאכתו במטבחו הצפוף אך כל התמונות ועוד רבות אחרות התאדו מהמחשב. נעלמו. נשאבו לתוך חור שחור כלשהו.

מזל שאת הטעמים, הריחות והמראות אי אפשר למחוק.

נפגשנו בשעה 10:00 בבוקר ביקב עמק האלה אשר בקיבוץ נתיב הל"ה. יקב צעיר, מודרני ומדוגם. למרות המודרניזציה יקב עמק האלה מתפאר בתשומת הלב הניתנת לכל ענב וענב כמעט. זהו היקב היחיד בארץ שבוצר ידנית בלילה (שזה דבר טוב כנראה).   לאחר סיבוב ביקב וטעימת יין (מצויין) מלווה בגבינות נסענו לראות את הכרמים.  האחראי על הכרמים הינו חקלאי ישראלי צעיר. היה מרומם נפש לראות אותו, את הגאווה שבעיניו, כיצד הוא מדבר על הכרמים כאילו היו אלה ילדיו.  חלק מהגפנים נטועים בואדי וחלק על מורדות ההר וטעם היין מושפע מהאדמה שעליה צומחים הגפנים. בחודשי הבציר, אוגוסט/ספטמבר, מועסקים בכרמים כמאה וחמישים בוצרים, פועלים זרים אף וישראלים רבים.  מייד ראיתי בדמיוני את הנערות מרקדות בלבוש לבן בין הכרמים לעיני בחורינו המצוינים. כנראה שכבר בשלב הזה הייתי מבושמת מעט.

משם המשכנו ליקב סוסון ים אשר נמצא במושב בר-גיורא ופגשנו בזאב דוניה, איש ציורי, קולנוען לשעבר אשר בעקבות סרט על יין שעשה לפני עשר שנים נדבק בחיידק ופצח בקריירה שניה של יינן. לכל הינות שלו הוא נתן שמות שקרובים ללבו כמו take two, פליני וקאמי. היקב של זאב דוניה קטן והוא עושה הכל לבד ובאופן מסורתי. זאב דוניה בחר שלא לעבוד עם זנים פופולריים כמו הקברנה סוביניון והמרלו אלא דווקא עם הסירא והזינפנדל והוא היחיד בארץ שעושה שימוש בענבים אלה.

הצטערתי להיוכח שהיין שלו הרבה פחות מוצלח (לעניות דעתי כמובן) מהיין של יקבי עמק האלה. הצטערתי כי הייתי לטובתו. לטובת האיש הבודד, זה שעזב הכל והלך אחרי חלומו בלי גיבוי כלכלי ומערכתי כלשהוא.

מצד שני גם החברה של עמק האלה מחויבים לסטנדרטים הגבוהים ביותר  והיין שלהם עולה בערך כפול מזה של זאב דוניה מיקב סוסון ים (איזה שם מדליק, הא?)

שבנו למכוניות ונסענו בשיירה ארוכה ומתנדנדת לסטף, למחלבה של שי זלצר. המחלבה הזו מוגדרת על ידי מומחים אירופאים כאחת ממחלבות העיזים המופלאות בעולם. כמובן שגם שי זלצר הוא אקסמפלר. נראה כמו נביא תנכ"י בשערו וזקנו הלבנים. ישבנו בסוכתו והתמוגגנו מהגבינות. בחיים לא חשבתי שגבינה יכולה להיות דבר כל כך טעים. אני מבינה עכשיו את המנהג להגיש גבינות כקינוח. בין גבינה אחת לאחרת הפרדנו טעמים בענבים שנקטפו מהגפן שתחתיה ישבנו.

לאחר הזלילה הגדולה עמדנו כולנו בתור לקנות גבינות, לבנה, יוגורט וזיתים שחורים מתקתקים שחלקו צנצנת עם סילאן תמרים.  משם היינו צריכים להמשיך לבנק לבקש שיגדילו לנו את תקרת האשראי. נראה לי שזלצר קובע את מחירן לפי הריח או לפי משקלן בזהב. יקר יקר אבל מה'זה טעים.

עמוסים לעייפה בגבינות ויינות הגענו אחה"צ למסעדת ארקדיה. סוף סוף. כלומר, עם כל הכבוד ליקבים ולגבינות ולהרי ירושלים אז מה שבאמת ענין את כולנו זה ארוחת המלכים שמחכה לנו בסוף הדרך.  עזרא קדם, איש מקסים במיוחד פשט את בגדי החול ועטה על עצמו חולצה לבנה מעומלנת וסינר כחול. צוות מלצרים צעיר וחביב רפרף סביבנו, דואג למלא את הכוסות במים ויין והמנות התחילו לזרום. ישבנו בנחת כשעתיים, בלסנו, שתינו והתענגנו.

עת ירדה החשיכה ועיר הקודש עטתה את שמלת השבת שלה אחזנו את כרסנו והתגלגלנו חזרה לשפלה.

חמקנו הביתה על אצבעותינו ועוד הספקנו לקיים את המסורת של קבלת שבת זוגית אשר לאחריה התמוטטנו מסופקים לשינה המקודשת של ערב שישי.