אני לא יכולה לחשוב על הרבה דברים שמרגשים אותי כמו ספר טוב.
אם לא נחשיב את החוכמות של הילדים שלי (כולל הכלבים) אז בעצם אין דבר המשתווה לתחושה שאופפת אותי כשאני מתחילה לקרוא ספר חדש ואני מבינה שהפעם זהו זה. הצלחתי. לא אוכל להניח אותו מידיי עד שאסיים.
הציפיה הזאת כל פעם מחדש. לקחת ספר ליד ולקוות. לצאת למסע מסעיר, מרתק ומרגש. מסע שיותיר אותי מחויכת, מתנשמת ומפויסת.
זה קרה לי לאחרונה עם "שיניים לבנות" של זיידי סמית וזה קרה לי עם "ההרפתקאות המופלאות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון
וזה קורה לי עכשיו עם "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון.
איך? איך עוד אפשר לחדש? להפתיע?
איפה אפשר לקנות דמיון?
אין דבר שהייתי רוצה יותר מזה בעולם כולו. לדעת לכתוב.
ולא סתם לשרבט הגיגים 100 בשקל.
ליצור ספר שלם, מסע עם התחלה ואמצע שאינם מעידים על הסוף.
יוצרים בכל התחומים נערצים בעיניי. צלמים ויוצרי קולנוע וציירים ושפים מומחים ורקדנים ושחקנים.
ומעל כולם - סופרים.
פול אוסטר ומאיר שלו ושיפרה הורן וזיידי סמית וג'ון אירווינג וסמי מיכאל ואלזה מורנטה וסטיבן קינג ואפילו ג'יי קיי רולינג.
כולם אליליי.
למען היכולת ליצור ספור הייתי כורתת ברית עם השטן.
אפילו הייתי מוותרת על ערוץ YES REAL לעולמים.
לו רק הייתי יכולה לכתוב סיפור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: