יומנה של חתולה

מבית הספר היסודי אין לי זכרונות טובים כ"כ. הייתי ילדה חזקה ודעתנית, מה שהבהיל את הבנים והרחיק את הבנות. אני זוכרת את עצמי ממררת לפני אמי ומתחננת בפניה שנעבור דירה. היתה לי פנטזיה כזו שאנו עוברים דירה, אני נכנסת לכתה החדשה שלי וכולם נופלים שדודים לרגליי. את אמא שלי זה הצחיק.

בתיכון הדברים התחילו להשתנות. היו שם מספיק אנשים שיכלו להעריך דעתניות ומקוריות ולא להבהל מזה.

לאחר המינגליג הראשוני החבורה שלי התייצבה. חבורה של ילדים טובים, בנות מבית ספרי ובנים מתיכון סמוך, מבוגרים מאיתנו בשנתיים. בין הבנים היה זוג תאומים כהים, גבוהים ורזים ומסתוריים.  כ"כ זהים היו שלא משנה כמה ניסיתי לתת בהם סימנים לא הצלחתי להבדיל ביניהם.

מדי פעם בימי שישי נהגנו לבלות ב"גן הוואי", מועדון ריקודים בפינת דרך נמיר ורוקח, אשר על חורבותיו בנו את ההגולפיטק. רוב שעות הערב העברנו כולנו יחד בדיסקו קבוצתי סוער אך לקראת השעות הקטנות היתה מוסיקה מתחלפת למוסיקה שקטה וזוגות זוגות היו מחוללים על הרחבה בסלואו, מי צמוד יותר ומי פחות.

לאחר פעמיים שלוש שבילינו במקום שמתי לב למשהו מוזר. כל הערב (ובכלל כל אימת שהחבורה נפגשה) לא החלפתי מילה עם מי מהתאומים אך ברגע שהמוסיקה היתה מתחלפת למוסיקה שקטה היה אחד מהם ניגש אלי, מושיט לי יד בדממה ולוקח אותי לרקוד. ברגע שהמוסיקה שבה והתחלפה למוסיקה סוערת היינו נפרדים זה מזו בלי מילים. וכך חוזר חלילה, שבוע אחר שבוע.

מעולם לא היה לי מושג עם מי מהם אני רוקדת והאם אני רוקדת רק עם אחד האחים או עם שניהם לסרוגין.

הוא/הם רקד/ה רק איתי ולא עם אף אחת אחרת. מעולם לא החלפנו מילה ואף פעם לא הצלחתי להבין מדוע הם לא מנסים לקשור שיחה או להתיידד. לו לא היו מושיטים לי את ידם שבוע אחר שבוע לא הייתי יכולה להיות בטוחה שהם מודעים בכלל לקיומי.

המשכתי לבלות עם החבורה כל אותה שנה ובשנה שלאחריה עד שמלאו לי 16 אז התחלתי לצאת עם המורה שלי לגדנ"ע.

אבל זה סיפור אחר לגמרי.