יומנה של חתולה

נו שוין, אז ניסע לתורכיה. שוב.

נ.ב. 1:

תודה לכל המצביעים ואוחזי האצבעות. היינו ככה קרובים.

נ.ב. 2:

כאקסהיביציוניסטית אנונימיסטית אני לא יודעת אם להתאכזב או לנשום לרווחה מהעובדה שאף אחד מכן לא צפה בתוכנית.

שתי ידיעות מהשבוע החולף משכו את תשומת לבי. אין ביניהן כל קשר ובכל זאת אני חשה צורך להביא אותן לידיעת הציבור שאולי היה עסוק כל החג בבליסה וברביצה (לא שיש משהו רע בזה חבצלת) ולא עיין בעיתון:

ידיעה אחת מספרת על עציר באבו כביר שבלע סמים והוא מתאפק כבר שבועיים מלעשות את צרכיו.

אני לא הייתי רוצה להיות באיזור כשהוא ישתחרר סוף סוף.

הידיעה השניה מאששת את מה שכבר היה ידוע, שגבעתיים זו העיר עם איכות החיים הגבוהה ביותר - לפנסיונרים. מה שאומר שהחגיגה האמיתית עדיין לפני.

ורק שתדעו שזה לא הפוסט האחרון להיום. אין מה לעשות, אני פשוט לוהטת.

אמא שלי הפנתה את תשומת לבי למודעת אבל בזו הלשון (בערך):

בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה בטרם עת

של אמנו וסבתנו היקרה מרת זאת וזאת

אשר הלכה לעולמה בגיל 102.

כנראה שהכל יחסי בחיים. ובמוות.

אמש, עת תליתי כביסה, עלה בי חשד מבוסס כי עלול לרדת גשם.

אי לכך ובהתאם לזאת הקדמתי תרופה למכה וערכתי הכבסים על מתקן נישא אשר הוכנס כלאחר כבוד מהמרפסת לחדר השינה שלי. כדי לזרז את יבושה השארתי את דלת המרפסת פתוחה לרווחה למען תיכנס הרוח ותביא בהם באבי אביהם.

לעת בוקר פקחתי עין תורנית וראיתי לזוועתי כי הגשם הכבד התחכם לו, בא באלכסון זועף, חלף את סף הדלת והרטיב לגמרי את הוילון והכביסה. זינקתי כמוכשת נחש להציל את הפליטה ואיך שהנחתי את כף רגלי הענוגה החליקה זו בשלולית שהתנקזה לה למרגלות מיטתי ואני עפתי אחר כבוד, סילסלתי באוויר בהילוך איטי כבתוך סרט מצוייר וצנחתי על ישבנתי תוך כדי "פלאש" קולני.

באופן מפתיע לא כאב בכלל. הקילוגרמים שצברתי לאחרונה התחלקו יפה בין התחת, המותניים והשדיים וישבני המרופד ספג את המכה.  פרצתי בצחוק קולני. אני בטח שייכת לזן המגעיל הזה של אנשים שפורצים בצחוק למראה הלך תמים המחליק על קליפת בננה.

שחיתי לכוון הדלת והגפתי אותה בטריקה. ספגתי המים בסמרטוטים ופניתי להכין קפה.

ולא. אין טעם לדבר איתי על מייבש כביסה. רבים וטובים ניסו ונכשלו. בענין הזה אני מקרה אבוד.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולכת להביא את שמאלנצ'יק משדה התעופה.

הלילה הדלתות תשארנה סגורות.