יומנה של חתולה

1.  מה ההגדרה המילונית ל "קומיקס"? השאלה הזאת מופיעה בכל תשבץ שאני מנסה לפתור וגורמת לי לתסכול

     קבוע.

2. למה היונה שלי מטילה תמיד שתי ביצים אבל רק מאחת מהן בוקע אפרוח?

3. למה הפרסומות לחיתולים תמיד כ"כ מטופשות ומעצבנות ומדובבות באופן הו כה מזעזע עד שבא לי לנפץ את

    הטלויזיה?  זה לא שהתינוקות מחליטים על איזה חיתול ללכת אז למה אי אפשר פשוט לפרסם את החיתולים

    בצורה ענינית ובוגרת ולא בצורה שגורמת לשחלות שלי להתייבש ולנשור?

4. למה קיטרתי כל כך הרבה בחורף ופיללתי לבוא הקיץ? עכשיו אני מרגישה שאין לי הצדקה מוסרית להתבכיין על

    על הקיץ ולא נותר לי אלא להנמס (ככה אומרים?) בקול ענות חלושה.

אגב, היום כשתדלקתי את המכונית התברר לי שאני, כלומר המכונית זכאית לרחיצה חינם. עברתי במכוֹלת הרחיצה הזאת ישובה לי שם בתוך הרכב המקורר ולרגע קט אחד זה הרגיש כמו חורף. חושך, רוח משתוללת, גשם מכה על שמשות המכונית ובשלב מסוים אפילו שלג היה שם.  והיה לי קר בגוף וחם בלב ושמח אף יותר מבדרך כלל.

והנה מישהו שיקרר לכם את הקיץ:

יאמממממממיייייי

(חיפשתי תמונה שלו בלבוש חלקי עד בכלל לא אך לצערי לא הצלחתי למצוא. לא נורא. תדמיינו.

סוף כל סוף התקין אצלי בן השכנים תוכנה כזאת שבקלי קלות ניתן להקטין תמונות מה שאומר שהתיעוד של חיי בפניכם עומד להיות מפורט אף יותר. איך קרא לי פעם איש החתול? אקסהיביציוניסטית בהכחשה.

אני בכלל לא מבינה למה אני מסתתרת תחת כינוי. מה יש לי להסתיר? ממילא אני פורשת פה את חיי ללא כחל או סרק. שמאלנצ'יק כבר אמר לי לא פעם ולא פעמיים באנחה של מי שמקבל את גורלו בהכנעה שהוא מרגיש כמי שחי בתוכנית מציאות. הדיווח לאומה יוצא עוד לפני שאנחנו מדליקים את הסיגריה של אחרי. והוא לא מעשן בכלל.

את התשובה, או יותר נכון את הניסוח המוחץ סיפקה לי גורו דנה ספקטור. משפט שהיא כתבה, בהקשר אחר אמנם נראה לי מתאים גם לפה.

בכתבה שמתארת את חייה עם א' בעלה הטרי דנה כותבת: "לפעמים אני כל כך מדוכאת מלחיות עם מישהו שעֵד כל הזמן לאישיות הפטרייתית שלי. הוא מפריע לי לשכתב את עצמי כמשהו מוצלח הרבה יותר".

meanning התחפושת האוורירית הזאת שאני עוטה עלי גורמת לי להאמין שאתם מאמינים שאני בלונדינית תמירה חסרת גיל בעלת מידות גוף מושלמות, שנונה וטובת לב. מטופש? אולי אבל זה סוד המשיכה של הביצה הזאת, לא? זה כל הכיף.

חמישה מחבריו של ינוקא התארחו אצלנו ל"בית חם", עוד תופעה שהיה צריך להרוג כשהיתה קטנה.

בכלאופן, אחרי שהם הלכו, נשאר קרמבו אחד מיותם וזה עומד על השיש וחורץ מולי לשון.

אז כבר שלושה ימים שאני שואלת את עצמי: כמה קלוריות יש בקרמבו?

וכמה יש בשלושה חצאים (כולל ביסקוויט) שהוצאו מהפח כשאףאחד לא הסתכל?

אפעם, אפעם אני לא זוכרת את החלומות שלי. אני יודעת שאומרים שכולם חולמים ואני מניחה שאיני יוצאת מכלל זה אבל בפוקחי עיניים בבוקר המוח שלי לוח ריק.

אבל הבוקר, כשקמתי בצהריים, זכרתי בבירור שני חלומות. ולא רק זה, בחלום עצמו חשבתי לעצמי שאני חייבת לספר על זה לחבר'ה. אז הנה לכם. בבקשה:

חלום מס. 1

ובחלומי אני יושבת במכונית ספורט אדומה פתוחה, שמאלנצ'יק נוהג. יחד איתנו במכונית - ההורים שלו. והמון מזוודות וארגזים. לא התעכבתי על השאלה איך הכל נכנס בכלל למכונית הספורט הדו-מושבית הזאת.

אנו בדרך לכנרת (אנחנו?לכנרת??) לחופשה. ממש לפני ההגעה ליעד הדרך מתעקלת בסיבוב מסוכן ואני מבקשת משמאלנצ'יק להאיט. הוא מאט כבקשתי. והנה הכנרת מתנצנצת לפנינו והכביש ממשיך ישר ועובר בתוכה. בטבעיות גמורה אנחנו ממשיכים עם הכביש ונכנסים עם המכונית למים. אנו מופתעים לחלוטין כשהיא שוקעת מתחתינו על כל הציוד שבה.

בהיות המכונית בעלת גג נפתח אנו משייטים החוצה ממנה. אין שם היסטריה או פחד. רק מבוכה. ואי הבנה. לא ברור לנו למה המכונית שקעה בכלל. הרי הכביש המשיך לתוך המים וכל שאר המכוניות עברו בו בלי בעיה. אז למה רק מכונית הספורט המפוארת שלנו שקעה למצולות כאבן שאין בה הופכין? מה, היא לא יודעת לשחות?

חלום מס. 2

אני נמצאת באיזה אירוע משטרתי כחלק מכוח מתנדבים. חבלנים עמדו לערוך פיצוץ מבוקר ואנו סגרנו את האזור והרחקנו סקרנים. מסתבר שהפיצוץ היה חזק משתוכנן ומוטט את החומות מסביב לספארי בר"ג. החיות החלו לברוח לכל עבר. אני ועוד שניים בלתי מזוהים ברחנו ומצאנו מסתור באיזה צריף נטוש. מסיבה לא ברורה לי פתחתי את הדלת למרות צעקותיהם ואזהרותיהם של השניים האחרים ולצריף נכנסה לביאה. קפאנו על מקומנו. הלביאה הביטה בנו ופנתה אלי. הרגשתי שאני משותקת מפחד. הלביאה קפצה עלי, הפילה אותי ונשכבה עלי. עצמתי את עיניי וחיכיתי לרגע שתשסף את גרוני. חיכיתי רגע ועוד רגע ודבר לא קרה. פתחתי את עיניי וראיתי שהיא פשוט שוכבת עלי, כמו חתול מפונק גדול. הבנתי שזו לביאה מאולפת ואין לה כל כוונה לתקוף. הדפתי אותה ממני וקמתי. תוך מודעות לרושם הרב שאני מותירה בשכניי לצריף ציויתי עליה בקול בוטח "ארצה" והיא נשכבה כמו כלום. ליטפתי אותה ובאותו רגע חלפה בי המחשבה "אני חייבת לספר לחברים שלי בישרא על הקטע הזה".

אז זהו זה. לעיונכם. פרשנויות תתקבלנה בברכה.

ועוד מידע קצר לסיום:

המזוודה של הנסיכה הגיעה באיחור אלגנטי של יום. הצטופפנו סביבה כולנו בציפיה נרגשת כמו שבט נידח באפריקה שרואה לראשונה בחייו אדם לבן והיא פתחה אותה בדרמטיות של סנטה קלאוס תיאטרלי במיוחד.  כל המתנות הועברו ליעדם (זוג גרביים, שלושה תחתונים שגדולים עלי בשתי מידות ומחזיק מפתחות שכתוב עליו i love nyc. לא מי יודע כמה אם חושבים על זה).

שקית אחת היא שכחה אצל חבר בניו-יורק ובשקית הזאת היו כל המתנות של ינוקא המסכן. הוא היה כ"כ אומלל. איך מסבירים לילד בן שש שדווקא המתנות שלו נשכחו מאחור והן תגענה בדואר עוד כמה ימים? איך הוא מבין מה זה כמה ימים? והוא כ"כ ציפה לה כבר שתשוב. כל יום הוא שואל אם השקית כבר הגיעה אז בינתיים פיצינו אותו במתנות מקומיות. שירגיע את הכאב וילמד אותו דחיית סיפוקים מהי.

וגם המחשב שלי חזר הביתה ישתבח שמו. אני בפיגור קריאה נוראי, אני יודעת. אבל תנו לי שבוע ואני מתגברת על זה. 

מבטיחה.

איפה הם כל היזמים הזריזים כולם?

איך זה שאף אחד עוד לא ייבא לארץ את האסלות המחוממות הללו מיפאן?

מה יש, הישבן שלי עדין פחות מישבנה של יפאנית ממוצעת?

טוב שיש לי שריריי רגליים חזקים.