יומנה של חתולה

איך זה קרה - לא אדע.

הרי הבטחתי לעצמי, התחייבתי, נשבעתי, אפילו ביקשתי משמאלנצ'יק שישמור עלי ולא יתן לי לעשות שטויות.

ובכל זאת, חזרתי אתמול הביתה מאסיפת ההורים כשהתואר "חברת וועד" מתנוסס באותיות ניאון מעל ראשי.

וזה לא שאיכפת לי להיות בוועד. שוב.  זה לא. אפילו אמרתי לעצמי שאם לא יהיו מתנדבים אחרים אתנדב אני. הצרה היא שהיו מתנדבים אחרים. מתנדבות ליתר דיוק. שתי האמהות הכי מטומטמות ומעצבנות בכתה. מופת וסמל לטמטום, בורות וצרות אופקים. או במילה אחרת - פקאצות.

איך שהמורה ביקשה מתנדבים לוועד השתיים האלה הרימו ידיים בהתלהבות מתפרצת. הבנות שלהם, גרסה מוקטנת ומוחצנת של אמם דחקו בהן להיות בוועד. מסתבר שאצל הילדים זה סמל סטטוס להיות בן של חבר וועד. מדרגה אחת לפני חבר מרכז ליכוד. או שזו סתם דרך להתחנף למורה. ומה לא עושים בשביל ילדים? איך שאלה הרימו ידיים כל בעלי הכוונות הטובות האחרים התקפלו עמוק בכסאם והתחילו לבהות בחלל במבט אטום. מי מרצונו הטוב יתנדב לשעות דיונים עם פינקי והמוח?  חצי שעה ישבנו שם בנסיון למצוא שלישי לוועד. המורה לא הסכימה להסתפק בפחות וגם הפקאצות אמרו ש"יהיה להם קשה לעשות לבד את כל העבודה". עבודה אעלק. מה כבר יש לעשות? אלה לא קטנטנים שצריך לארגן להם כל דבר. בכתה ז' ממילא הילדים כבר לא צריכים את ההורים. אני ניסיתי להגיד באלגנטיות ששניים זה תמיד ביחד וכמה שיש יותר אנשים בוועד ככה הדעות יותר חלוקות ובכל מקרה אנו תמיד נשמח לעזור להן. התחילו הויכוחים הידועים. למה יש כאלה שתמיד מתנדבים לעומת אלה שאף פעם לא ובאופן צפוי ביותר אלה שאף פעם לא מזיזים ביצה היו הקולניים ביותר וה"עיצאס גיבר" מכולם אבל הזמן נקף והחברה ממשחק מכור החלו לצחצח גרונם ואנו תקועים בכתה בעוד השרתים הופכים עלינו את הכסאות ומכבים לנו את המזגן ואז קראה לי לצד אחת האמהות ואמרה לי אם את מצטרפת אני מצטרפת גם. שלפחות יהיה מישהו נורמלי אחד בוועד. נו, ואני, חנופה תמיד עובדת עלי ומאז שאני זוכרת את עצמי השתוקקתי להקרא "נורמלית"  אז אמרתי בסדר ובא לציון גואל.

ועכשיו אני חרדה מישיבת הוועד שתבוא עלינו לטובה כי אני הרי מכירה את עצמי ואת הפיוזים הקצרצרים שלי וברור לי שטרם יעברו 30 שניות כבר אתלה על צוואר אחד או יותר עדיף שניים כאמסטף מוכה כלבת. 

מתי? מתי אני כבר אלמד להגיד לא? 

==========================================================================

עוד לא עשר בבוקר ואני כבר הספקתי לשלוח ילד לבית-ספר, להוריד צמד כלבים, לשים מדיח ומכונת כביסה, לאכול ארוחת בוקר, לחרבן (תודה לאל על חילוף החומרים היעיל שלי) ולכתוב פוסט.

יכול להיות שאני מפתחת משהו? 

פניתי לבתי, אשר מתוקף תפקידה חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה ואמרתי לה:

"בינתי, בחייאת, תשיגי לי סרטים כחולים".

והיא שמה בי מבט שנע בין תדהמה, עצב ובחילה ולקח לי דקה שלמה להבין שהיא חושבת שאני מבקשת ממנה להשיג לי סרטים כחולים.

(תירגעו, זו רק אתנחתא קומית לפני המשך סיפור אהבתנו)

אחרי 48 שעות השרירים הפסיקו לרעוד, הדופק חזר לרמתו הרגילה וכוחות ההצלה קיבלו הודעה שהכוננות ירדה.

עכשיו הוא מסתובב כשהבעה פראית בעיניו, מחליף מהלומות עם אויב דמיוני ובוחן את שריריו בהערצה.

אני אומרת לכם, יצרתי גולם.

נשארה רק השאלה מתי הוא יעלה על יוצרו.

מה כבר אמרתי?

מה כבר עשיתי?

על מה האיבה והאשמות השווא?

על מה המבטים הרושפים, הגבות המכווצות, המלמול הלא ברור?

מה העוינות הזאת?

הרי זה הוא שמסתובב כבר שנים עצבני, חובט אגרוף באגרוף ומתפלל שרק יפול לו מישהו לידיים.

אני בסך הכל הצעתי לו לנסות ולהכנס פעם לחוג קיק בוקסינג.

הרי אם באמת רציתי להרוג אותו כבר הייתי חושבת על משהו יותר דרמטי.