יומנה של חתולה

בסוף דווקא היה לי מה לעשות. הלכתי ללוויה. אמא של חברה.

החברה הזאת, איוב אני קוראת לה. כאילו מלמעלה מחליטים לבדוק את נקודת השבירה שלה.

אבא אלכוהוליסט ומתנכר שנעלם מחייה לפני שנים מותיר אותה עם אח בעל קווי דמיון מדאיגים לאביו ואמא, הנפש הקרובה והאהובה עליה בעולם כולו ועוד איזה דודה וזהו.  ואז האמא חוטפת שבץ באמצע החיים ומאושפזת 10 שנים במצב של צמח במוסד שיקומי והבת שלה מבקרת אותה יום יום באדיקות, בטוחה שאמה שומעת ויודעת ומבינה. ובין לבין היא מחליטה שלא לחכות לאביר שיגיע והיא מתחילה בתהליך של הפריה מלאכותית ורופא הנשים מבטיח לה שזה יהיה קלי קלות ותיכף היא נכנסת להריון ומאז חלפו כבר כשנתיים ואלפי שקלים שאין לה וחודש אחר חודש הציפייה והאכזבה וכל אותו זמן החיוך לא יורד מפניה והיא תמיד שמחה ואופטימית ונעימת הליכות.

וביום שישי נפטרה אמה. 

ובלוויה הסתכלתי סביב. כ"כ מעט אנשים, כ"כ עצוב. ואני מנסה להבין איך זה מרגיש להיות לבד בעולם הזה, לגמרי לבד. לדעת שמה שתעשה זה מה שיהיה לך. שאין איש בעולם לפנות אליו לעזרה, שאין לך על מי להישען מלבד על עצמך.

לחיימקה יש חבר שהולך איתו כבר מתחילת שירותו הצבאי. ילד מקסים, בן למשפחה דתית שהתרחק מהדת והתגייס בניגוד לדעת משפחתו. כתוצאה מחילוקי הדיעות עם הוריו התנתק הילד ממשפחתו, עזב את ביתו ומתגורר בבית החייל.

תחשבו על זה. ילד מקסים, קצין בשירות קרבי במשך השבוע ובסוף השבוע, במקום ללכת לחיק משפחתו, לאגור חום ואהבה הוא הולך לבית החייל. אני לא מצליחה להבין את זה. מה השתבש בתוכנה ההורית של משפחתו שנתנו למצב כזה לקרות? איך אפשר לוותר על ילד? לו אני במקום אמו הייתי מקימה אוהל מחאה על מדרגות בית החייל ולא זזה משם עד שישוב הביתה.

השתדלנו לפתוח את ביתינו לפניו. ביקשנו גם מחיימקה שיגיד לו שדלתנו פתוחה בכל עת, לא משנה אם חיימקה בבית או לא והוא אכן מגיע אלינו מדי פעם, גם אם לא בתדירות שקיויתי אליה. יכול להיות שבסופו של דבר יותר נוח לו בפרטיות של חדרו בבית החייל.

לפני כמה חודשים הוא התקשר ושאל אם הוא יכול לבוא ולקחת את הכלבה לריצה. בטח, השבנו, למה לא?

כמה דקות מאוחר יותר הוא התייצב בפתח דלתנו. הגשנו לו כלבה אחת, רצועה אחת והלכנו לישון.

אחרי שעתיים הם מגיעים מיוזעים, מעולפים, שבורים ומדוכדכים.

מסתבר שלכלבה אין כושר (מענין איך זה קרה באמת). אחרי קילומטר אחד בערך היא התחילה לאבד את המוטיבציה שלה. אחרי עוד כמה מטרים היא פשוט סירבה לזוז. הוא התחיל לשדל אותה ולדרבן אותה בסגנון שבו הוא פונה לחייליו: עוד קצת מותק, אל תתיאשי, תהיי חזקה, כבר מגיעים. לא עבד עליה כ"כ. נוסף לכל רצועת החנק שלצוארה נפלה והוא לא ידע איך מלבישים אותה חזרה ואם כל זה לא מספיק אז הוא גם שכח איך קוראים לה.

תקוע באמצע ת"א, לבוש בגדי ספורט, בלי ארנק, בלי טלפון ועם כלבה מטומטמת ועצלה אחת שמתנכרת לו. ניסה ליבובי לשון, מצמוצים, חיינדלך אלה ואחרים אבל היא בשלה. לא זזה.  התיישב חסר אונים על הדשא הקרוב ואז היא נכנסה פתאום לאמוק. התחילה לרוץ במעגלים כמו מטורפת וכל פעם שקרב אליה בנסיון לחבר אותה אליו איכשהו היתה נמלטת בצחוק מרושע. בשלב הזה הוא נכנס ליאוש, הפנה לה את הגב והתחיל ללכת. בשלב הזה היא איבדה את אומץ ליבה ומיהרה אחרי גבו המתרחק. וכך הגיעו הביתה, נער גבוה וממורמר אחד (סתם, לא ממורמר, זה החיוך לא יורד לו מהפנים) וכלבה מבולבלת אחת. באמת שניסינו לא לצחוק כשסיפר לנו מה שעבר עליו אבל לא יכולנו להתאפק. התמוטטנו בשאגות צחוק על הריצפה ואילו הוא יצא להשלים את ריצתו בחזרה לבית החייל.

בכל אופן, מה שרציתי לספר לכם זה שאתמול הוא שוב התקשר ושאל אם אנחנו בבית.

כמה דקות אח"כ הוא דפק בדלת והגיש לנו קופסה מהודרת של שוקולד גודייבה. "זה בשבילכם, בגלל שאתם כ"כ נחמדים אלי" אמר ופנה ומיהר ללכת. ואינני יודעת מדוע ברח כך. מה הפחיד אותו יותר. דמעותיי או דמעותיו.