אתמול ישבתי עם הנסיכה במיון נשים באסף הרופא ממש בפתח חדרי הלידה (הכל בסדר, תודה, אין מה לדאוג).
אחת לכמה דקות נפתחה הדלת לקלוט יולדת מיוסרת שאחריה מדדה בעל חיור אוחז שני תיקים אימתניים או לפלוט אחות דוחפת עריסה מכילה תינוק ארוז היטב ומבט המום על פניו או גבר בהילוך מרחף ובמבט שאומר הרגע ילדתי תינוק במז"ט ואני מת לצרוח מרוב התרגשות ושמחה. הרגשתי איך השחלות שלי מתרוצצות כאחוזות תזזית ונדמה לי שתוך כדי ההמתנה בטני גדלה וצמחה לכדי חודש רביעי לפחות. התחלתי עוסקת בחישובים מסובכים: כשהוא ילך לכיתה א' ג'וניור כבר ישתחרר מהצבא וכשהוא ילך מהצבא אני אתחיל לגבות את קיצבת הזיקנה שלי. סה"כ לא נורא כ"כ.
את הירהורי העמוקים ונהמת ביציותי קטעה לפתע גברת שישבה לידינו. מסתבר שהבת שלה נמצאת בחדר לידה כבר מאמש ואין שום סימן לרך הילוד ופתאום נזכרתי שחוץ מהתענוג העילאי שבלאחוז תינוק קטנטן בחיקי יש פה עוד איזה ענין עם תשעה ירחי לידה ואח"כ עוד איזה עשר עצבעות וצירי לחץ ואז יש לנו גם איזה שנה שנתיים שמונה של שנת לילה לא רציפה ועוד כהנה וכהנה וזה עוד לפני שהצאצא העתידי והוריו יפגשו לראשונה את חדר המנהלת. מבפנים.
הבעל לעתיד הגיח לרגע מחדר הלידה. "יש לך בליסטיקס"? שאל את חמותו. לא, לא היה לה. "לי יש" קפצתי ממקומי, נרגשת, שמחה לקחת חלק במאמץ המלחמתי. את התינוק הבא במשפחה שמישהו אחר יעשה.
ואם כבר מדברים על יצר אמהי, הנסיכה מספרת לי על מש"קית ת"ש מהבסיס שלה שהלכה לביקור אצל אימו של אחד מחייליה שהוא, איך נגדיר אותו, מאותגר אסתטית. "כמה שהייתי רוצה שלצ'יפופו שלי כבר תהיה חברה קבועה" נאנחה אימו. "אה, הוא בטח מביא הביתה הרבה בחורות יפות" פלטה המש"קית בנסיון נואש למצוא משהו להגיד. "יפות"? נבחה עליה האם בזלזול, "מה יפות? הוא מכוער! מי דיבר על יפות? אני אסתפק בזה שיביא בחורה".
וזאת, גבירותי ורבותי, אהבת אם אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: