בפוסט הבא אני אעבור על שניים מהכללים הבלתי כתובים שלי: לא לדבר על אקטואליה ולא לפרסם פוסט לפני שהספקתי לקרוא את כל המנויים שלי ולהגיב להם. אז איתכם הסליחה.
אתמול בשעה ארבע אחר הצהריים הובא למנוחות סמ"ר רן הנדיפר שנהרג יום קודם בתאונה מבצעית בבסיס אימונים של השריון בנבי מוסא, אותו בסיס בו משרתת בתי כמש"קית חינוך. הראשון שהגיע לטנק אחרי התאונה ומצא את גופתו של רן ואת שאר החיילים הפצועים היה חברה של הנסיכה מזה כשלושה חודשים, בן מחזור של רן ז"ל. יחד התגייסו, יחד עשו את כל המסלול ויחד היו אמורים להשתחרר עוד חודשיים. חבר של הנסיכה כבר ראה דבר או שניים במהלך שירותו בעזה וסביבותיה. רק לפני מספר חודשים העבירו אותו לבסיס האימונים כדי שינוח קצת ויתרחק מהאירועים הקשים שחווה. ועכשיו זה.
ואני דואגת לה, ודואגת לו, וזה עוד לפני שאני מזכירה בכלל את המשפחה האומללה שחייה נגמרו ברגע אחד.
ואני לא יודעת איך לעזור לה. כמי שגדלה בבית שבו השכול מוכר מדי היא מאד רגישה לנושא ונוטה להתפרק.
השליש בבסיס, עוד ילד בן 22 היה צריך לארגן את הלוויה וממנה ביקשו להיות נושאת הזרים או משהו כזה שזה אומר לעמוד לצד הקבר, מול המשפחה והחיילים השבורים שממררים בבכי, ביניהם חבר שלה שמתייסר ברגשי אשמה למרות שלא היה יכול לעשות דבר למען רן.
ואני לא מבינה. למה ילדים בני 20, 21 צריכים לעבור חוויות כאלה בעוד ילדים אחרים בגילם משתכרים במסיבות אחווה מטופשות? באיזה מדינה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו? האם זה אי פעם יגמר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: