יומנה של חתולה

מתי זה נגמר? מתי אפשר להפסיק את הדיאטה, הכושר, המתיחות, החיזוקים, המריטות, המייק-אפ,הצבע,העקבים,הפוש-אפ. מתי אפשר להוציא את הבטן ולהתחיל לנשום?  אני כבר לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שנשמתי מלוא ריאותי. מתי אפשר להגיד כוס אמו שיקפצו כולם וככה אני נטורל. עם חמישה קילו עודף ושאריות צלוליטיס, שתיים וחצי שערות לבנות ומכנסיים עם גומי במותניים. אבל לא עם קרוקס, לעולם לא קרוקס. גם לי יש את הגבול שלי. 

בחצר ביתו של הכירופרקט שלי צומח עץ תות ענק שנותן פריו בימים אלו. עמדתי תחת צילו ובלסתי תותים מלוא הפה. ממש כמו פעם, כשהיינו ילדים. אבל עוד יותר טוב. עכשיו אני אפילו לא צריכה לטפס. רק להושיט יד.

רגע של אושר: להיכנס למיטה לשנ"ץ של שבת אחרי מנגל משובח עם חברים טובים ולחשוב על כל המסכנים האלו שתקועים עכשיו בפקקים של אחרי החג. וזה לא שלא יכולתי להיות במקומם. פשוט עד שנזכרנו כל המקומות השווים כבר היו מלאים. מזל של מפגרים.

דרוש/ה בדחיפות: מלווה לטיול בני מצווה למצדה, כולל רחצה בעין-גדי וארוחת "על האש". סדום ונחל ערוגות עלי. למתנדב/ת מובטח אסירות תודתי לעולמי עולמים + טובות הנאה + אספקת גלידה חינם לכל החיים. בבקשה, מישהו?

אתמול זה היכה בי: החורף באמת כאן. אפור, רטוב ועגמומי. גועל נפש.

אבל לפחות דבר אחד טוב אפשר להגיד על החורף. אין לו אורך רוח. עוד לא הגיע וכבר הלך.

אתמול, כשעוד היה חורף חלף בי שוב הצער הזה על שאינני יודעת לכתוב באמת. כתיבה עמוקה, משמעותית, כזאת שמי שיקרא יקח רגע לחשוב על הדברים.

הטרנד החדש בחנויות לבגדי נשים, ברשתות בעיקר - מוכרים זכרים. דוגמא אחידה של גברבר מעודכן ומתחנחן. ביותר מחברה אחת כנראה חושבים שנשים תתפתנה ביתר קלות למוכר מאשר למוכרת. מבחינתי זה ממש לא משנה. כשאני נכנסת לחנות אני עוטה על פני את מבט האמסטף העצבני. לצערי, אני לא עובדת על אף אחד מלבדי.   

ואם מישהו רואה את הצ'יף שיגיד לו שהתמונה הבאה בשבילו: