מדינה שבה ניתן בנובמבר לטייל בחוף הים בגופיה וכפכפים לא יכולה להיות כ"כ רעה.
באחת בצהריים של יום שבת באה לי פתאום הברקה: למה שלא ניסע לטיילת בתל-אביב, נשכור אופניים ונרכב לאורכה? זה לא היה פשוט להדביק בהתלהבותי את שאר בני המשפחה שהבילוי ההרפתקני ביותר שהם יכולים לחשוב עליו זה סרט אך לבסוף, לאחר שעה וחצי של תחנונים, איומים, שוחד ולחץ פיסי בלתי מתון בעליל הצלחתי להעמיס את כולם על המכונית.
אני, באופטימיות אופיינית: חבל, כבר שתיים וחצי. בשלוש כבר קר ובארבע שוקעת השמש.
הנסיכה: כן. ובחמש ירד גשם.
נספח א': ובשש רעידת אדמה.
ג'וניור: תחשבו על הצד החיובי. בשבע הסיוט הזה יהיה מאחורינו.
בחנות האופניים נותרו שני זוגות אחרונים. אחד רגיל ואחד זוגי. ג'וניור קיבל את האופניים הרגילים ואני והנסיכה עלינו על האופניים הזוגיים. שמאלנצ'יק, נספח א' והכלבה "התנדבו" ללכת ברגל.
לקח לנו דקות מספר להתאפס ולהתכוונן אבל מרגע שהשתלטנו על הדו-כסא/אופן הזה שעטנו במיומנות הלוך ושוב לאורך הטיילת, מטרומפלדור לדולפינריום וחזרה למרינה ושוב ושוב. מה אגיד לכם? כיף גדול היה פה. השמש ליטפה, הרוח פיזזה והעיקר - היינו אטרקציה. כאילו מלכת אנגליה בעצמה ירדה אל אוקספורד סטריט להתמנגל עם הנתינים. לא היה אחד בטיילת שלא בהה בנו בהשתאות מחוייכת. לכולם היה מה להעיר על האופניים ועל הרוכבות. היי, בחור אחד אפילו ביקש את מספר הטלפון שלי. שלי!
לא נתתי לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: