יומנה של חתולה

תודה לאל. הצלחתי למצוא שלושה דברים חדשים לרשימת ה"דברים שאינכם יודעים עלי עדיין":

1. הרטבתי במיטה עד גיל חמש בערך.

2. אני לא מצליחה לעשות "שבועה צופית" ביד ימין. רק ביד שמאל. (שבועה צופית = זרת ואגודל כפופים ואילו האצבע, האמה והקמיצה צמודות וזקופות).

3. בדקה וחצי רווקוּת שלי (בין בחינות הבגרות להיכרות עם שמאלנצ'יק) חוזרתי ע"י בני טל, שומר הראש  השרמנטי. אחרי שדחיתי אותו הוא התנחם בזרועותיה של המלאכית פארה פוסט. זה יושב לי יפה ברזומה, זאת שפארה פוסט לוקחת את הגבר(ים) שהיא זורקת.

אוווף, איזה הקלה. כבר חששתי שאצטרף לעבור לחשיפה פיסית.

עכשיו שימו לב: אני זורקת את השרביט באוויר. מי שתופס - תופס. מוכנים?

אחת, שתיים, ו... ש- לוש

ותודה לטליק שהביאני עד הלום

לפני שהסתבכנו עם המתרגמת לשפת הסימנים צפינו בתוכנית "נספח תרבות" עם דב אלפון.

זה לא שאנחנו כאלה תרבותיים. פשוט, ככה יצא. כמה שניסינו אף אחד מאיתנו לא הצליח להגיע לשלט בלי לקום. בשביל מה אנחנו מחזיקים בבית שני כלבים זו תעלומה. פרזיטים. פשוט פרזיטים.

אֵני וֵוי (כולם שמים לב שלמדתי לנקד? יפה),  פעם ראשונה שיוצא לי לראות תוכנית "תרבות" שאינה מטילה עלי תרדמה עמוקה. התוכנית מעניינת וזורמת. נושא התוכנית היה "פטריוטיזם" והתארחו בה גידי גוב, ננה שרייר (שבמקרה התארחנו אצלה ערב קודם בננוצ'קה, הצטרפות מקרים של ממש), מנורה קצובר (הבת של, קולנוענית ימנית חרדית שהכניסה גם אותנו וגם את דב אלפון לדכאון עמוק) ואׁמן נוסף (שוב, שימו לב, ניקוד, כן?) בעל שם ומבטא ארחנטיאני אשר מקדיש את עצמו למען הסביבה ולצערי שכחתי את שמו (שלמיי תודה מובטחים למי שיזכיר לי). המחויבות הסביבתית הזאת עלתה לו ביוקר. במסגרת מלחמתו בכריית חול בלתי חוקית והרס קו החוף והדיונות הוא הסתכסך עם גורמים בעולם התחתון ואלה הוציאו עליו חוזה. יום אחד בעודו עובד בסטודיו שלו הגיע מאחוריו רעול פנים וריסס אותו ב M16. לא ברור איך הוא יצא חי מזה אבל ידו וכתפו הימנית לא מתפקדות מאז מה שלא מונע ממנו להמשיך ולעבוד.  

היה מענין מאד לראות איך המושג "פטריוטיזם" בא לידי ביטוי אצל כל אחד מהאנשים השונים והמיוחדים הללו.

בשבוע שעבר, כשעדיין שלטנו בשלט, בין זפזופ לזפזופ נפלנו על רגע נוסף בתוכנית הזאת שנושאה היה הפעם "כוכבות" ואנו נתקלנו בדב אלפון מראיין את אנסטסיה מיכאלי, מנחה וכוכבת הערוץ הרוסי, יפהפיה מדהימה ואישיות כובשת. בנוסף לעובדה שהיא אם לחמישה ילדים והשישי בדרך היא קורעת את התחת בעבודה קשה ועוד מוסיפה על כך נסיון מאומץ להשתלט על השפה העברית (נסיון שהצליח מעל ומעבר אני חייבת להוסיף). אני מניחה שהגברת המדהימה הזאת אלמונית לחלוטין בציבור הישראלי. אני נחשפתי אליה לראשונה כמה דקות קודם לכן כשהתראיינה אצל אסף הראל.

בכל אופן, דב אלפון שאל אותה, בין שאר השאלות מה זה אומר מבחינתה להיות כוכבת בישראל. היא חייכה, חשבה רגע וענתה באירוניה: "להיות כוכבת בישראל זה מאד קשה. קמים בשעות הבוקר המאוחרות. עושים אמבטיה ממושכת, עוברים על מדורי הרכילות בעתון. נפגשים עם חברה לקפה. הולכים לחדר כושר, חוזרים הביתה והולכים לנוח כדי שיהיה כח לצאת בערב".

חשבתי רגע, חשבתי שניים ואז זה היכה בי. פתאום הבנתי.

אני. אני  כוכבת.

אכילס יקירי - החיוך הזה מוקדש לך

שבת שלום

בהתאם לבקשתה קבלו   אותי

בדרכי הביתה חלפתי על פני אשה כבת גילי, כבדת גוף וקצוצת שיער.

מעורפה השתלשלה לה צמה דקה דקה ארוכה ארוכה.

באותו רגע חשתי דחף כמעט בלתי נשלט להושיט יד, לתפוס בה בחוזקה ולגזור לה את הצמה האנרכיסטית והמטופשת הזאת וברגע שאחריו נבהלתי מעוצמת הרגשות שהיא עוררה בי. מזל שבאותו רגע לא היה לידי תת-מקלע טעון.

אני חושבת שאני זקוקה לאילוף.

נ.ב.

סליחה מראש מכל בעלי ובעלות הצמה (ומאחד במיוחד).