יומנה של חתולה

אחרי הפתיחה הסוערת נכנסו יחסינו לרוטינה חביבה והחלו מתהדקים בהדרגה.

בשלב מסוים התחלנו לבלות יחד גם את הלילות, פעם אצלי ופעם אצלו.

ההורים משני הצדדים הצליחו להתעלם באלגנטיות מעוררת השתאות מהמציאות וציפו מאיתנו לישון בחדרים נפרדים. אך לא אלמן ישראל. הסתדרנו.

ובאחת מהפעמים הללו, באמצע ההסתדרות, כשמונה חודשים אחרי שהכרנו הוא הפטיר פתאום:

"בא לך"?

"כמובן", עניתי אוטומטית. "תמיד".

"לא", הוא השיב. "להתחתן".

אני לא זוכרת שהשבתי בחיוב. אני די בטוחה שעניתי "אתה רציני"?

אבל אחרי שנה מצאתי עצמי עומדת מתחת לחופה, לא ממש מבינה איך הגעתי לשם.

סוף.

תודה.

שלום.

רגע, מה, זהו? ודאי שואלים עכשיו כולכם במקהלה. זהו? זה כל הסיפור?

איפה התופים? איפה החצוצרות? איפה הלמות הלב?

איפה הרומנטיקה ואהבת הנצח?

זה נשמע יותר כמו "קמתי, צחצתי שניים, שתיתי קפה עם שתי סוכרזית והתחתנתי".

אז זהו, זה מה שאני מנסה להגיד.

בסיפור שלנו לא היו חצוצרות ולא תופים ולא דפיקות לב.

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, לא אצלי לפחות.

אז מה קרה שם בעצם?

אין לי מושג.

התיאוריה בגרוש שלי היא שמשהו בתת הכרה שלי הבין שזה הגבר עבורי. זה האיש הנכון ואין בלתו. זה האיש שיעשה אותי מאושרת. זה לא משהו שאמרתי לעצמי. זה לא משהו שאפילו עבר לי בראש בצורה ברורה. אבל זה היה שם. הנינוחות. הרגשת הבטחון המוחלט שחשתי איתו מהרגע הראשון, זה היה שם. ברקע הדהדה הידיעה שממילא נאלץ לחכות עם החתונה הזאת עד תום שנת האבל על אחי שנפל זמן קצר קודם לכן במלחמת שלום הגליל ועד אז - אלוהים גדול.

והיום, אחרי עשרים וכמה שנות נישואים אני מאוהבת בו בעוצמות לא נתפסות. כמו נערת טפשעשרה פותה.

עם חצוצרות ותופים ודפיקות לב. אני מוצאת את עצמי בוהה בו וחושבת בחיי, איזה ברת מזל אני. אני לא מסוגלת לדמיין את חיי בלעדיו.

אז מה הלקח של הסיפור הזה? מהו מוסר ההשכל? אין לי מושג. באופן כללי אני משתדלת לא לפזר המלצות ועצות לחיים. אני רק יודעת שאנשים יוצאים לתור אחרי אהבת חייהם עם רשימת קניות מדוייקת שאין לסטות ממנה, עם דרישה חד משמעית לזיקוקי די-נור. עם גישה של הכל או לא כלום. אולי צריך לפעמים להרים עיניים מהרשימות.

ואולי פשוט צריך מזל.

ועתה, לאלה מכם שהחזיקו מעמד, הבונוס המובטח.

כולכם זוכרים ודאי את החבר מהפרק הראשון, זה שעבדתי איתו ודרכו הכרתי את שמאלנצ'יק.

ובכן, הנ"ל וזוגתו חברים טובים טובים שלנו ובמפגש האחרון בינינו הוא סיפר לי כי מצא פתאום בין ניירותיו שיר שכתב לי אז, באותו קיץ שעבדנו יחדיו:

לפוסיקט

בין דפי קבלות ושובר מקופל

הערמת לך מזון למשמרת,

חפיסות שוקולדים

או פרי משומר

או פרוסה עמוסה לתפארת.

התמדת עבוד גם ענית לשיחות

ומרשום ידך לא עייפה,

אך יותר מכולך הרבה לעשות

פיך שאין לו שובעה.

כך בין רישום לרישום

בין שיחה לשיחה,

הוא התמיד בתנועה אהובה

ובעת שעמום של סוף מנוחה

הוא פתח ואמר בתחינה:

די לי, נגמר

שבעתי אכול.

די לי, לי מר

הפסיקי לזלול.

וברוב רחמייך

את פיך את הרגעת

ולכל שכנותייך

אמרת:

הנה בוקר יבוא וכולנו יחדיו

נפסיק לאכול ואולי,

יפחית זה הגוף ממיטב שומניו

שעליו הערמתי בלי די.

אמרה האחת – אני מוכנה

וגם הרזה הנהנה

ובעודן מדברות וברוב תדהמה

נצפתה מין תנועה ישנה.

ומאה ועשרים חפיסות מתוקות

עמוסות מעשי מגדנות,

אל הפה נכנסו בתנועות מדודות

והרבו והגדילו עשות...

האמת, הייתי צריכה להרוג אותו אחרי השמצה פרועה שכזאת אבל ככלות הכל, הוא הכיר לי את שמאלנצ'יק.

כבר ביום שבת שאחרי יום רביעי ההוא הוזמנתי לשבת צהריים אצל משפחת שמאלנצ'יק.

אחרי הארוחה (המשובחת יש לציין. היתה זו הפעם הראשונה שהגישו לי ליד הגפילטע פיש קוביות תפ"א קרות ותאמינו לי, מתרגלים גם לזה) שקענו בנוחיות לתוך ספת הסלון ומצאנו מפלט מהקור (נובמבר) תחת שמיכה רכה.

ההורים שלו לעומת זאת, כדרכם בקודש, יצאו אחר הצהריים לטיול בעיר, לשחרר גרפצים ולפגוש מכרים ותיקים.

ואכן, רכה היתה השמיכה, ומחממת, ומבלי להרגיש היו לפתע בגדינו מוטלים בתפזורת חיננית בסלון, מתחת לתקרת הנטיפים הלבנה וסמוך לטפט נוף האגמים השוויצרי השליו.

וגם לא הרגשנו איך לפתע נפתחה הדלת ומר וגברת שמאלנצ'יק נכנסו פנימה, סמוקי לחיים ומנוצנצי עיניים, מלהגים כשני ילדים נרגשים אודות טיול השבת שלהם. עברו שניות ארוכות בהן אנחנו ניסינו לעשות קולות של שטיח ועד שהם קלטו לפתע את התמונה הכוללת, הכל כולל הכל. היא קפאה בתנוחת אשת לוט אבל הוא התעשת מהר (מסתבר שאת הנונשאלנטיות  שמאלנצ'יק ירש מאבא שלו), אחז בחוזקה בזרועה וגרר אותה, חיוורת והלומה לחדר השינה שלהם, שם הם הסתגרו מספר דקות, מניחים לנו לאסוף את בגדינו ולהתלבש. מיותר להגיד שגם שבוע, גם חודש, גם שנה לא היו מספיקים לי בכדי לאסוף את כבודי שנפוץ לכל עבר עם אותה רוח נובמבר קרירה.

אחרי מספר דקות הם יצאו מהחדר ואמא של שמאלנצ'יק שאלה בפנים חתומים: "מי רוצה תה"?

(פרק ראשון - כאן)

זכורתני כאילו היה זה אתמול. הוא בא לאסוף אותי מבית הספר שבו עשיתי קורס ערב. היה זה יום רביעי (ויש סיבה שאני מציינת את היום אז תזכרו את זה בבקשה) ואנו הלכנו לראות את הדוור מצלצל פעמיים עם ג'ק ניקולסון וג'סיקה לאנג בקולנוע מקסים עליו השלום. כשנגמר הסרט הוא שאל אותי, שוב בנונשאלנטיות אם אני אוהבת פנקייק. "בטח" השבתי ומיד היינו ישובים בחיפושית הנאמנה שלנו, דוהרים בכוון בית הפנקייק בכפר ויתקין, שם הוא הזמין באדנותיות עבור שנינו פנקייק אגוזים. אני התרשמתי קשות מההשקעה שלו והסמכותיות

והספונטניות מבלי לדעת כי זו הצגת הספונטניות הראשונה והאחרונה לעשרים שנה הקרובות, למעט פעם אחת נוספת, כשמונה חודשים מאוחר יותר.

החלטתי להיענות לתגר שקראה עלינו שרה, הצדקת הרחוקה ולשתף אתכם באנקדוטה קצרה מתחילת היכרותי עם שמאלנצ'יק.

אבל אולי לפני האנקדוטה, אספר לכם את סיפור היכרותינו.

בקיץ שלאחר השחרור מצה"לנו עבדתי בעבודה זמנית בסוכנות נסיעות. יחד איתי עבד עלם חמודות שגם לו זו היתה עבודה זמנית עקב היותו סטודנט למשהו בטכניון בחיפה.

עם תום הקיץ התפזרנו לנו לדרכנו. הוא חזר לחיפה ואני התחלתי ללמוד ולעבוד כפקידת קבלה בבית איי.בי. אם. בת"א ברם אולם המשכנו לשמור על קשר. באחת משיחות הטלפון בינינו הוא סיפר לי שבביקורו הקרוב בת"א הוא הולך עם חבר להצגה ואני מבלי להסס הזמנתי את עצמי להצטרף אליהם.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהחבר הנ"ל היה שמאלנצ'יק. מה שכן מפתיע בסיפור זה שהוא כלל לא מצא חן בעיני. יותר נכון, הוא לא השאיר עלי כל רושם מלבד הסתייגות עמוקה מהסוודר המזעזע שלבש.

בכלאופן, אחרי ההצגה התפזרנו לנו לביתנו ומכיוון ששמאלנצ'יק היה היחיד הממונע הוא הציע לי באבירות טרמפ הביתה בחיפושית המקרטעת שלו שנקנתה מכספי הקבע ונסעה בעיקר על אדי דלק כי מד דלק לא היה בה ושמאלנצ'יק טעה בעקביות בחישוביו. אבל נעזוב זה, זה לא קשור בכלל.

ובכן, במהלך הנסיעה הביתה שוחחנו לנו על הא ועל דא וכשהגענו הביתה נפרדתי ממנו לשלום מבלי שאקדיש לו מחשבה נוספת והוא נעלם מתודעתי עוד יותר מהר משמכוניתו נעלמה לה באופק.

יום יומיים אח"כ אני מקבלת לפתע טלפון לעבודה. "בראש שלך לבוא איתי לסרט"? ככה, בנונשאלנטיות, כאילו אנחנו חברים מהפלמ"ח.  לקח לו בערך חצי שעה לנסות להזכיר לי מיהו ולדלות את דמותו מתוך תהום הנשיה שנשרה אליה. מסתבר, שמתוך ליהוגיי במכונית הוא ליקט פרט אחר פרט והשיג את הטלפון של מקום העבודה שלי דרך 144.

מה שהפליא אותי זה שכלל לא שמתי לב שמצאתי חן בעיניו. עד אז, ולמען האמת גם מאז יש לי תיאוריה כזאת שאומרת שאי אפשר שלא להרגיש אם למישהו/מישהיא בא עליך. זה לא דבר שאפשר להסתיר. אני בכלאופן לא יודעת להסתיר את זה. אבל שמאלנצ'יק? הוא אלוף הפוקר פייס. אין שום דרך לדעת מה הוא מרגיש ומה הוא חושב ומה הוא מתכנן. אם אתם מחפשים מישהו שיארגן לכם מסיבת הפתעה - שמאלנצ'יק הוא האיש שלכם.

והנה לכם על רגל אחת שמאלנצ'יק במיטבו. גם יזם בעל מוטיבציה ויכולת אילתור וגם שושואיסט מאין כמוהו.

(אין תמה שעד היום, בשעות הקטנות שלפני הנץ החמה, שעת החלומות הכמוסים ביותר הוא חולם על קריירה משגשגת של בכיר בארגון שאין להזכיר את שמו וכשהוא מקיץ בבוקר משנתו הוא לא מבין למה זה הלחלוחית בקצה העין אבל גם את זה נעזוב כי גם זה לא קשור בכלל).

הוא הזמין אותי לפגישה ואני רכיכה שכמותי אמרתי כן מבלי להבין למה. לשמחתי, זה לא הכן היחיד שאמרתי לו במהלך השנים מבלי להבין למה.

המשך יבוא......

אפשר להפגש גם בצהריים, על קערות אורז ונודלס מלאות כל טוב.

כרגיל הקדמתי. זה פשוט לא יאמן. הבחורה הזאת הופכת אותי לדייקנית. מי היה מאמין?

כיאה לבחורה מוכשרת שכמותה היא הקדימה והזמינה לנו שולחן. וטוב שכך כי המקום היה פשוט מלא, מפוצץ עד אחרון הכסאות באנשי ואנשות עסקים מרשימים למראה. באותה הזדמנות היא כבר הזמינה שולחן באיזור הלא מעשנים וכך מצאתי עצמי פוכרת ידיים בעצבנות, סובלת מקריז נוראי ולוגמת לגימות קטנות מהדיאט קולה שלי. נורא רציתי לשתות משהו חריף יותר אך זו היתה פגישתנו הראשונה לאור יום והיה חשוב לי לעשות רושם טוב (האלכוהול צובע לי את הלחיים בורוד ומחרב עוד יותר את היכולת הבינונית ביותר שלי לתפעל את הצ'ופ סטיקס). בינתיים, כדי להעביר את הזמן דיווחתי לשמאלנצ'יק בטלפון על הנעשה סביבי.

היא נכנסה מתנשפת, יפה ומרשימה בשחור ולבן עורכדיני למראה ואחרי שהתאוששנו מהידיעה המרה שהיום אין סושי היא לקחה על עצמה להזמין עבור שתינו.

כרגיל אצלנו הזמן עבר בלי שנרגיש. היה כ"כ נעים וטעים שהבלגנו אפילו על השירות האיטי עד בלתי קיים כמעט.

לבסוף היא היתה צריכה לרוץ למשרד ואני הייתי צריכה לאסוף את הילד מהמועדונית אז סימנו למלצרית להביא חשבון.

במקום חשבון נחתו על השולחן שתי כוסות קפה. "ממעריץ אלמוני" אמרה המלצרית בחיוך טומן סוד.

א-הא, מעריץ אלמוני? איזה ריגוש. מיד סקרנו בעינינו את הסועדים אבל מבטנו לא נתקל בקונטרה.

האמת? הייתי בטוחה שזה מישהו מישרא. הרי את הדייט בינינו קבענו באופן גלוי ביותר כולל יום ומקום בחילופי התגובות בינינו (סייקו, אתה היית החשוד העיקרי) או שאולי התשובה הרבה יותר פשוטה, אולי זה פשוט פיצוי על איטיות השירות.

מי זה יכול להיות מי זה יכול להיות מלמלתי ביני וביני כשלשולחן הגיעה צלחת עם איזה קינוח מפונפן.

טוב, לא היה צריך ללחוץ על המלצרית יותר מידי או לכופף לה את היד מאחורי הגב.  היא די לא יכלה להתאפק. "זה מבעלך" אמרה לי.

אפשר היה לצפות שאתאכזב. הרי מעריץ אלמוני אמור להיות מרגש הרבה יותר מהגבר שאת חולקת איתו את מיטתך בעשרים ושתים השנים האחרונות אבל בכל הכנות אומר לכם שהרגשתי את הלב שלי קופץ כמו בת טפש-עשרה שנתקלת במושא חלומותיה מתחת לביתה. הוא (הלב) פשוט האיץ.

לפעמים כבר לא נעים לי. כמה אפשר לספר על הגבר הזה (שעושה דרכו הביתה אגב ברגעים אלה עם פשטידה שבמו ידיו הכין)? כמה אפשר להתרברב? כמה אפשר לנפנף באושר (טפו טפו חמסה חמסה מי מאושר פה בכלל בטח לא אני)?

חבצלת הגיבה בהשתאות ופרגון כנדרש. האמת? חשבתי בהתחלה שאולי עדיף שהיא תספר לכם על זה ואף תוסיף הילולים וברכות ומחמאות וקילוסים רבים בשפתה הציורית. בסוף היא שכנעה אותי (וגם פה לא היה צריך להגרר ללחץ פיסי מתון) שבלוגי הקט הוא האכסניה הנכונה לסיפורון הזה.

וזהו.

בצבא שירתתי כמכ"ית טירוניות בבה"ד 12 ובאחת הפגרות בין מחזורי הטירוניות נשלחתי לקורס קרב מגע בוינגייט.

היינו שלוש בנות בין כשלושים בנים וכמו שלושת הדובים של זהבה היינו אחת רזה, אחת בינונית (מחמת הצניעות לא אומר כאן "חתיכה") ואחת שמנה. השבועות הללו היו כחלום. אני חושבת שהייתי מאושרת כמו שלא הייתי עד אז ומאז.

במהלך הקורס הגיעו אלינו מעיתון במחנה להכין כתבה על קרב מגע בצבא והתמונה הזאת  פורסמה על שער העתון מספר שבועות אח"כ. לגאוותי לא היה גבול. וגם לטפשותי. המחזר הראשון שנכנס בשער ביקש ממני את התמונה וכמו מפגרת נתתי לו אותה. הוא נעלם וכך גם התמונה.

מאז, במשך שנים, אני מתייסרת ומתאבלת ומייפחת על התמונה האבודה. איך איך איך הייתי כזאת טפשה ונתתי לו אותה? זה היה הכי קרוב לתהילה שהגעתי אי פעם. ומי יאמין לי עכשיו?

לפני כשנה שמאלנצ'יק עשה מעשה. הוא התחיל נובר בארכיונים של עתון במחנה ובארכיוניי צה"ל, הפעיל את כל המערכת, הטריף את כולם ולבסוף נמצאה התמונה.

יום אחד, סתם יום של חול, לא יומולדת, לא יום נישואים, לא יום האם או האהבה הוא מגיע הביתה ומגיש לי חבילה עטופה בנייר חום פשוט. קרעתי את העטיפה ומצאתי את התמונה מוגדלת ונתונה במסגרת עץ יפהפיה.

לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. כל הגוף רעד לי. לא יכולתי להאמין. נזרקתי באחת עשרים שנה אחורה לימים שבהם הכל היה כ"כ פשוט ותמים ולא כואב.

אז פלא שאני אוהבת את האיש הזה כל-כך?