יומנה של חתולה

אני מנסה לכתוב פוסט על הכלבים שלי. המילים אמורות ללוות את התמונות. אני מרבה לצלם אותם אבל לא מצליחה להוציא תמונה סבירה אחת. הגיע הזמן ללמוד לתפעל את המצלמה. אני לא משלה את עצמי שאפתח לפתע חוש אומנותי אבל אני רוצה לפחות לנסות להיפטר מהעיניים האדומות, ללמוד להתמקד באובייקט ולא בסביבה שלו ועוד כל מיני כאלה שבטח אפשר להשיג על ידי לחיצת כפתור פשוטה.

כמו שכבר ציינתי יותר מפעם אחת, אני מתה על הכלבים שלי.

לחיות בבית אחד עם שני כלבים מגודלים זה לא פשוט כלל ועיקר. להוריד אותם זו משימה מורכבת, ואף מסובכת בעיקר בגלל ששניהם ישמחו לנשנש כל הולך על ארבע שיקרה על דרכם אי לכך צריך ללכת איתם קשורים. העניינים מסתבכים אף יותר כשכל אחד מושך לכוון אחר. אבל לומדים, מתרגלים, מפתחים טכניקת הורדה שכוללת בעיקר שימוש מושכל בשמאלנצ'יק. חוץ מזה צריך לרחוץ אותם מדי פעם ולקחת למספרה ולוטרינר ולדאוג להם לאוכל ולחיסונים.

ועדיין הבעייה העיקרית היא הטינופת. לחיות בבית עם כלבים זה להסכין עם העובדה שהבית אף פעם, אף פעם לא ממש נקי. תמיד יהיה בו חול. ושערות. וריח.  ולפריקית נקיון כמוני זה אומר להשתגע בכל יום מחדש.

אין יום שאני לא שואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה. כל פעם, בין כלב למישנהו אנו נשבעים חגיגית שלעולם לא ניקח עוד כלב אבל המקסימום שהצלחתי להתאפק זה ארבעה שבועות. אין לי הסבר לזה. בית ללא חיית מחמד נראה לי מת. חסר חיים ונשמה.

הם משמחים אותי. הם הולכים אחרי בבית לכל מקום כמו משמר כבוד מעריץ ונאמן. אני נהנית להסתכל עליהם. על הדינמיקה ביניהם. אני  מצלמת אותם. כל הזמן. למשל בעת המשחק המקדים:

או בעת שהוא מנסה את מזלו

או כשהוא מבין ששוב הוא נשאר ותאוותו בידו

אבל היא באמת כ"כ יפה, לא פלא שהוא לא עומד בפניה

וגם חכמה. היא יודעת שאנו לא מרשים להם לעלות על הספות והמיטות אבל היא גם יודעת שעל כיסוי המיטה מותר. לפעמים, בנפול עלי עייפות קלה אני נשכבת על המיטה לאיזה מצמוץ ארוך מבלי להסיר אותו ואז היא באה ומתכרבלת איתי. וזה נעים נעים. היא קטיפתית ומחממת, שעירה כמו שמאלנצ'יק אבל נוחרת הרבה פחות.

*הכותרת נלקחה מכתבה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, על טרנד חדש ומתפשט של ניתוחים פלסטיים לכלבים.

אז אני מודיעה קבל עם ובלוג: עד כאן. יש גבול. הנישה הזאת של "מסרבת להזדקן בכבוד" בבית הזה תפוסה כבר.

אבל לימון?

כן. לימון. הכלבה שלי אוהבת לימון.

אבל שלא תחשבו, זאת כלבה אינטלגנטית.

את הקליפה היא יורקת.

בחייאת, תראו כמה שהיא יפה

שמתם לב איזה תמונה אומנוצ'יץ'?

לכלב שלי יש OCD

אפשר היה לצפות שאחרי שהשכרנו, בעצם איזה השכרנו, נתנו חינם אין כסף את אדן החלון שלנו לזוג יונים פורה במיוחד, אחרי שנפרדנו מדורות של גוזלים מכוערים בשירה חנוקה של  עוף גוזל, אפשר היה לחשוב שזה יקנה לנו איזה פרוטקציה קטנה, איזה טובת הנאה לא מוגזמת, איזה קשרים בענף התעופה. איפה, לא עוברת שניה מרגע ששמאלנצ'יק מסיים לרחוץ את מכוניתו והיא כולה רחוצה ומתנצנצת באור יקרות ועד שהיא מתכסה ביסודיות יקית ממש בחרא של ציפורים. נשבעת לכם, הם מסתלבטות עליו הציפורים, עוקבות אחריו, ממתינות בדריכות לרגע הנכון וטראח, הפגזה.

והדגים? נבלות. פשוט נבלות. שנים שדואגים להם, מאכילים אותם במיטב המעדנים, משקיעים באביזרים ותאורה וצמחי נוי. אז לא היה להם חמצן כמה ימים, אז מה? זו סיבה להתפגר? ומילא להתפגר, ללכלך ככה את האקווריום?

עכשיו נשארו רק ארבעה דגים והמנקֶה (המנקה אעלק, אני במקומו לא הייתי מתהדרת בשם כ"כ יומרני).

אני חושבת שאנחנו נחכה בסבלנות עד שימותו כולם מזקנה (או מהפסקת חשמל, מה שיבוא קודם) ונעבור לחיית מחמד חדשה. דגי פלסטיק.

הנסיכה הלוחמת (אולי אקרא לה בקיצור זינה, לפחות עד השחרור) הגיעה לחופשת שבת.

כלומר אבא'לה התייצב השכם בבוקר בפתח הבסיס שלה אי שם בדרום ולקח אותה הביתה יען כי היא התבכיינה שיש לה המון לסחוב.

איזה שמאלנצ'יק זה. בחיי. סופר-דאד. סופר מן.

אבל שלא תחשבו, גם אני תרמתי לענין. כי בעוד אבא'לה נוסע דרומה נאלצתי אני לקום באמצע הלילה, קרי 07:30 ולארגן את ג'וניור + ינוקא לבי"ס.

והוא אפילו לא הכין להם תה וכריכים.

הכל עלי.

וזה כבר הרס לי את כל המומנטום.

בכלל, לא ישנתי טוב השבוע.

ביום רביעי שמאלנצ'יק היה צריך להיות מוקדם בעבודה ומי שוב מילאה את מקומו ושלחה את הילדים לבי"ס? נכון. אני.

ביום חמישי, באשמורת ראשונה (שבע בבוקר), בעודי מתחממת לקראת החצי השני של הלילה אני מרגישה יד מטלטלת אותי. פותחת עין תורנית ונתקלת בפרצופו המודאג של שמאלנצ'יק.

"פוסי" הוא אומר, "את לא יודעת מה עשיתי".

"מה עשית"? אני שואלת, או לפחות זה מה שאני חושבת שאני שואלת.

"שלחתי את הילדים לבית-ספר".

"נו, אז מה"? אני מנסה להמשיך להאחז בקורים ועם זאת להבין איפה הבעיה.

"אז מה? רק שבע בבוקר עכשיו".

כן. זה הצליח. אני ערנית עכשיו.

"מה? למה? אפרוחים אומללים שלי, איך עשית כזה דבר"?

"לא יודע, התעוררתי פתאום וראיתי על השעון שהשעה משהו וארבעים אז הטסתי אותם מהמיטות בשאגות 'אתם מאחרים אתם מאחרים' ורק אחרי שהם יצאו וחזרתי למיטה הבנתי שהשעה היתה 06:40 ולא 07:40".

ווי ווי ווי. אני מנסה לדמיין אותם, את הקטנטנים חסרי ההגנה שלי יוצאים החוצה לעולם שומם. אין איש ברחוב, מעברי החצייה מיותמים ממשמרות הבטיחות, אין שומר בשער והכתות נטושות. כמו בסרטון הפרסומת של אורנג' רק שאף אחד לא ממתין להם וצועק "הפתעהההההה".  ומילא ינוקא. זה ממילא מתעורר עם הנץ החמה ודבר לא שובר את מצב רוחו הבלתי עציב בעליל אבל ג'וניור? גרמפי שלנו? כדאי מאד ששמאלנצ'יק ילבש את השחפ"ץ והקסדה שלו כי הוא הולך לחטוף, ובגדול. ובצדק.  

אז זהו, שלא ישנתי מספיק השבוע אבל בכלל לא על זה רציתי לדבר איתכם.

התחלתי לספר לכם שהילדה חזרה מהצבא.

מה'זה נהייתה פתאום ילדה טובה ירושלים.

אספה את שיערה, הורידה את כל העגילים והפירסינגים (הקעקועים נשארו) ולקחה בגדים בארבע מידות גדולות עליה כדי שהמכנסיים יהיו נמוכי גיזרה כראוי.

היא נראית מאושרת. אני חושבת שהעובדה שהיא מבוגרת יותר משאר הטירוניות עושה לה טוב. היא מרגישה כמו בקייטנה. יש לה רק בעיה אחת: היא לא מסוגלת לגעת בנשק. כל שיעור נשק מסתיים אצלה בבכי.

אני מקווה שהיא תתגבר על זה וגם אם לא, שיתנו לה בכל זאת לסיים את הטירונות ולהמשיך את הקורס (מש"קיות חינוך) ואת השירות לטובת כל הצדדים. לה יש מה להציע לכוחותינו ומצד שני לא הייתי רוצה שתדהדר בתואר "שוחררה מהצבא בגלל בעיות נפשיות".

ובכן, היא מגיעה הביתה, נושאת שני תיקים ששוקלים יותר ממנה ומתחילה לפרוק אותם בהתלהבות.

מגבות ותיקיי רחצה וגרביים וכל מיני טואלטיקה וקוסמטיקה ומוצרי הגיינה נשית (טמפונים ותחבושות בשבילכם) ומה לא. תשמעו, הצבא של היום זה לא הצבא של פעם. חבילת הפינוק הזאת לוקחת בהליכה כל חבילת פינוק בכל מחלקה ראשונה.

חילקנו בינינו את השלל, ישבנו לשתות קפה ולשמוע חוויות ואז נסעתי להזין עיניי בפרשס precious.

הרעיון המקורי היה להצטייד בפסק זמן ולבקש ממנו ללבוש אזור חלציים, לעמוד על רגל אחת, רגל שנייה בפָסֵה (שמי שרקדה בלט תסביר מה זה פָסֵה למי שלא רקד) ולהסיר את עטיפת החטיף בשיניו.

אבל היתה רק בעיה אחת עם התוכנית הזאת.

לא מצאתי פסק זמן.

זהו.

גוייסה.

עלתה על האוטובוס.

נפנפנו לה מבעד למסך הדמעות עד שנעלמה.

שניים בצבא.

נשארו עוד שניים בבית (לא כולל כלבים).

לפי חשבון מהיר תוך שתים-עשרה שנים אנחנו שוב זוג צעיר.

תמהתני: אם הצבא לקח אותה באחור של שנה וחצי אפשר לקזז ולהקדים את הגיוס של ינוקא בשנה וחצי?

קוריוז: מול לשכת הגיוס הולך ונבנה בנין.

מישהו, ספיידרמן אולי, כתב בספריי שחור לרוחב כל הקומה הלפני אחרונה גרפיטי בזו הלשון (בערך):

"מתגייסים יקרים, מולכם מוקמת ישיבה. אין גבול לחוצפה".

מה שנכון נכון.