סיפורנו מתחיל אם שכחתם ברצון שלנו לאסוף את בננו הקט מסדנת לחימה משולבת בכנרת.
הסדנא הסתיימה ביום ג' וחשבנו שיכול להיות נחמד לצאת לדרך כבר ביום ב' ולשלב כמו שאומרים, business with pleasure
טוב, זה לא היה ככה. זה היה צורך סיעודי/רפואי
אז נסענו למצפה הימים.
כרית פה וכרית שם, קרעכצן וחלושס ואנחות אציליות בסגנון הגברת עם הקמליות שניה לפני שהיא נופחת את נישמתה.
על מעברות אין מה לדבר אז חוטפים קפה וכריך משובח בקפה בונו שביקום (תציינו לפניכם: כריכים אלוהיים) וממשיכים.
עוצרים להצטייד בשוקולדים בראש פינה (אנ'לא זוכרת איך קוראים להם אבל יש שם בית קפה שמייצר שוקולד נפלא במחיר של זהב טהור), לוגמים "קיר" צונן אל מול הנוף ומגיעים למלון.
אני זוחלת מהרכב, לא שוכחת להעטות על פני את מסיכת הסובלת אך האמיצה וכעבור שעה קלה אנו מגיעים לחדרנו הקט ואני נמרחת על המיטה. קינג סייז.
עכשיו אני מזכירה לכם. 10 ימים ללא פעילות גופנית כלשהיא (אם אתם יודעים על מה אני מדברת).
שמאלנצ'יק פותח הוילונות שיכנס החורש הטבעי פנימה ומוודא שהגנן מוכן ואני, כדרכי, במיטה שאינה מיטתי, בחדר שאינו חדרי, בעיר שאינה עירי (לא היתה בריכה פרטית, צ'טערת) מתחילה להרגיש עקצוצים במעלה גבי ובין ירכיי.
אני מתחילה למצמץ בשפתיי, לפלבל בעיניי, להתפתל ולנסות להשתחל החוצה מבגדיי.
לא פשוט, לא פשוט.
גם שמאלנצ'יק הזה, ג'נטלמן מושלם, רוצה אבל פוחד.
אז עשינו את זה כמו קיפודים. בזהירות. לאט לאט.
וככל שהגברנו קצב, הפלא ופלא, כל הכאבים עזבו אותי.
וכשהגענו לשיא היינו שוב צעירים וחסונים ומוכנים לכל אתגר.
אז מה אני אומרת בעצם?
שכל מה שהייתי צריכה זה פשוט אורגזמה אחת טובה, שתטלטל אותי כמו שצריך, תמתח חוליות, תשמן קפיצים ותחטא יבלות.
hallelujah, i am cured
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: