יומנה של חתולה

אבל לא חסרו לנו מופעי תרבות. כלל וכלל לא. מאד תרבותיים הסינים האלו. זה רק אנחנו שלא יודעים להעריך את התרבות המפותחת הזאת של יריקות ומוחטות והנאדים שהם תוקעים בלי בושה בכל הזדמנות. מאד תרבותיים. ומאושרים. בטח מאושרים. הם לא שומרים שום דבר בפנים. זה לא בריא נדמה לי.

לאורך השבועיים האלו הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב לא להיות שיפוטית. זה פשוט עולם אחר. כוכב אחר. גלקסיה אחרת. סינים מנׁגה וישראלים ממאדים. בגלל זה כששואלים אותנו (את הנסיכה ואותי יען כי שמאלנצ'יק לא היה יכול להתפנות מעבודתו) איך היה בסין אנחנו מגמגמות "אההה, מענין" וכשאנחנו רואות את האכזבה על פני בני שיחנו אנחנו ממהרות לשנות זאת ל"מרתק" בשכנוע עצמי עמוק ועם הזמן השתכנענו גם אנו. היה באמת מרתק.

נחתנו בשנחאי לאחר כיממה בדרכים והופתענו לגלות עיר מערבית לגמרי. גורדי שחקים, כבישים רחבי ידיים, מחלפים, גשרים. תחליפו את הסינים באמריקאים ואתם בניו-יורק. פייר? התאכזבנו. בשביל זה טסנו לצדו השני של כדור הארץ?

תדהמה קשה סיפקה לנו ההתנהלות הסינית בכבישים. אם יש חתיכת כביש פנויה הם מתקדמים ללא כל התייחסות לרמזורים, שלטים ו/או סימני דרך וכל התקדמות כזאת מלווית בצפירות עזות שנעות בין "דיר באלאק אתה נדחף לפני" לבין "יא מניאק מה'תה נדחף מה". חוץ מזה אני לא מבינה מדוע הם מבזבזים זמן וסיד על מעברי חצייה. אין מצב שנהג יעצור להולך רגל או אפילו יאט את נסיעתו. ילדים, זקנים, נשים הרות, לא עוצרים בשביל אף אחד.  שירוצו. והם רצים, אוהו איך שהם רצים. למרבה הצער לא כולם רצים מספיק מהר כנראה. הסטטיסטיקה הרשמית מדברת על כ- 120,000 הרוגים בשנה בתאונות דרכים.

מתוך אותו צו גנטי כנראה הם גם מתעלמים לחלוטין מעמידה בתור, שמירת מרחק או כיבוד איזשהו מרחב אישי. בהתחלה היינו די בהלם אבל לקח לנו לא יותר מיומיים להפנים ולהתאים עצמנו לנורמות המקומיות וזה אומר בעיקר לא לתת לאף אחת להידחף לפנינו בתור לשירותים. when nature calls nature calls. ואם כבר מזכירים שירותים, רק כשהגעתי לסין הבנתי למה חברה שלי חטפה התקפת צחוק בלתי נשלטת כשקיטרתי לה ששכחתי לקנות אסלניות. בכל כריעה וכריעה נשאתי בליבי תפילת הודיה למדריכי העיצוב באשר הם שנגשו בי והכריחו אותי לעבוד על שרירי ירך אחורי. 

והיה גם הקטע ההוא בתור לרכבל. הגברת שעמדה אחרי שוחחה עם חבריה ובכל פעם שהתור נעצר היא פשוט התנפצה עלי בחינניות. אחרי הפעם העשירית בערך פניתי אחורה ואמרתי בעברית שוטפת "מה קרה לשמירת מרחק מה"? אני לא יודעת מה היא חשבה שאמרתי אבל מאותו רגע ואילך היא חטפה מורא ופחד ונשארה במרחק שני מטרים לפחות ממני. התקדמתי - היא התקדמה. עצרתי - היא (והמליונים שאחריה) עצרו וזה היה מאד משעשע (טוב נו, זה לא נשמע מצחיק עכשיו אבל אני מבטיחה לכם שאם הייתם רואים את זה גם אתם הייתם צוחקים).

מי שהרגישה שם ממש טוב זו הנסיכה. אני לא יודעת מה בה כ"כ מיוחד בעיני הסינים (לא גדולה, לא מפותחת ולא בלונדינית) אבל בכל מקום הסתכלו עליה והצביעו עליה ואמרו לה you are beautiful. במקום שהיא תבקש להצטלם איתם הם ביקשו להצטלם איתה. בחיי, יכולתי לדפוק עליה קופה נאה. סיני אחד (שיכור יש לציין) באחת מטיסות הפנים שטסנו בהם (שש, וסבלתי קשות בכל אחת ואחת מהן) אף הגדיל לעשות כשסיפר לה שהוא עובד בבנק. לא ידענו אם להתגאות או להיעלב.

אבל לפתיחות הזאת יש גם צדדים יפים. הסינים ידידותיים מאד, מכניסי אורחים ופתוחים. למרות המסה ברחובות שוררת שם תחושת בטחון ואין כל חשש להסתובב. באחד הערבים כשחשנו צורך להיפרד מעט מהקבוצה הלכנו הנסיכה ואני למועדון לילה מקומי ומייד הרגשנו כמו בבית. הסינים, ובעיקר הסיניות הזמינו אותנו למשקה ולריקוד ולמרות קשיי התקשורת חשנו מייד בנוח. תיירים מערביים כמעט שלא נראים. לפי מה שסופר לנו רק אחד מכל שבעה תיירים הוא זר וזאת כנראה הסיבה שמערביים עדיין מעוררים כל כך הרבה סקרנות וענין.

החשיפה המועטת אם בכלל למערב גורמת לבעיות שפה קשות. גם אלו שלמדו אנגלית ויודעים אותה ברמה טובה לא מבינים אותנו ולא מובנים על ידנו. השוני בצליל ובהגייה של שתי השפות כ"כ תהומי שהם לא מבינים אפילו את המילה taxi שרשומה על כל המוניות ומאידך אנחנו חשבנו שההוא, השיכור מהמטוס משוויץ באופניים שלו, bike ולקח לנו שעה להבין שהוא משוויץ בעובדה שהוא עובד ב- china bank. ככלל השפה הסינית נשמעה לאוזננו כאילו נלקחה היישר מפרק של ארץ נהדרת, הכלאה בין ה "א-האאאא" של אבו טיר לבין ה"היהי" של פנינה רוזנבלום. את המדריכים המקומיים שהתלוו אלינו הצלחנו בד"כ להבין אבל זה דרש מלבד האזנה קפדנית גם קריאת שפתיים. לכולם יש שמות מערביים, שוב כי את השמות הסיניים שלהם פשוט לא ניתן לבטא. הם פתוחים באופן מפתיע, מוכנים לדבר על כל נושא כולל המשטר וחוק הילודה. הם רומנטיקנים להכאיב וכל המדריכות התעקשו לשיר באזנינו שירי אהבה נוגים. באופן מוזר דווקא אהבתי את המוסיקה הזאת. וכמובן, איך לא, שהשתגעתי על האוכל. לא יודעת למה אומרים שהאוכל בסין אינו דומה לאוכל הסיני שאנו מכירים. זה בדיוק זה, אולי קצת פחות מעודן. חבצלת תזכרי, על מלח וסוכר עוד לא שמעו שם . מזל שהטיול כולו היה מעין מסע כומתה מאתגר כולל טיפוס אין סוף מדרגות שבזכותן עליתי "רק" שני קילו.

יש עוד המון לספר. על הקבוצה והמלווה הישראלי והקניות וההתמקחויות ואיך אפשר בלי לתאר כמה שהסיניות יפות אבל זה כבר נורא ארוך גם ככה אז נסיים בכמה תמונות:

פינוקי גוף:

פינוקי נפש:

ניצול מקסימלי של ההמתנה בוינה:

 ואיזה מסכנים הצמחונים:

ולסיום: מה מוזר בתמונה שלפניכם?