יומנה של חתולה

על הסרט הזה יש לי רק דבר אחד להגיד: ואווווווו.

וגם תודה לקוקסתא שהביאני עד הלום. לא שאני זקוקה לדחיפה כשמדובר בסרטי ריקודים. או רוסים. או רוסים מרקדים. יש לי חולשה לרוסים ורוסיות. בלי הכללות ובלי מחקר מעמיק אני חושבת שהרוסים הם אנשים מלאי תשוקות ויצרים , לטוב ולרע. ממש בא לי ללכת ללמוד את השפה.

בדרך לאולם מס. 15 העיר לנו הכרטיסן, "אני מבקש לשבת בדיוק במקומות המסומנים ולא להשתולל  על הכסאות". רק למראה החשיכה המוחלטת באולם הבנתי את הבדיחה. "תדליקי את האורות" היא אמרה לי. "ומה עוד? נבחתי, אולי אני אמורה גם להקרין את הסרט"?  לא נורא, נהיה לבד באולם, נוכל להתמזמז ללא הפרעה (אני עוד מרוגשת מהיכולת שלה לבצע מעשים מגונים בהמבורגר + חסה + עגבניה + חמוצים + גבעה תלולה של בצל מטוגן). איך שהתרווחנו במקום טוב באמצע נכנסו שתי נשים נוספות לאולם. ברור לגמרי שישבנו במקומות שלהן. ועוד יותר ברור שהם גם ציפו שנפנה אותם  למרות שהאולם היה ריק. נו טוב.

צחקנו, בכינו, שלפנו טישואים בתיאום מופלא ונפרדנו עם הבטחה להפוך זאת למסורת.

בקרב המוחות שאני מנהלת עם הגשם אני מפסידה פעם אחר פעם. בימים מעוננים אני תולה כביסה על מתקן מתנייד כדי לנצל כל בדל שמש ושבב רוח ליבוש מהיר (לא, אין לי מייבש ולא יהיה לי מייבש. תהרגו אותי)  ומתוך מחשבה שעם הטפטף הראשון אזנק ואכניס את המתקן על כביסתו לחדר אבל הגשם מתחכם ומפתיע, השמיים נפתחים באחת ומטחים איומים יורדים (החורף לא אמור לבוא בהדרגה יודפויומט*?) ועד שאני שמה לב לכך הכביסה, שהיתה כבר כמעעעעט יבשה רטובה שוב. מי שהיה רואה אותי היה חושב שיצאתי מדעתי. רצה הלוך ושוב עם מתקן כביסה עמוס, מקללת, נועצת מבטים זועמים בשמיים, מודדת זויות, מתכננת אסטרטגיות ומסיימת רטובה כחתול ביצות (ע"ע). 

נ.ב.

יוחזר הגרווטר לאלתר. אני לא מוצאת את עצמי.

נ.ב. 2

יהיה המשך לפוסט הטיול לצפון. לא לדאוג. או שמא כן?

*היי, לקלל ברוסית אני כבר יודעת.