יומנה של חתולה

לפני כמה שנים, בהיותה עמוק בתוך העשור התשיעי לחייה נפגשה דודה שלי חזיתית עם  אוטובוס עת חצתה את טיילת הרברט סמואל בת"א (לא לדאוג, זה איננו פוסט עצוב). במפגש החד צדדי הזה ניצח האוטובוס. עד לאותו רגע טרגי דודתי בת ה- 80+ תיפקדה בצורה מעוררת הערצה. ראתה מצוין, שמעה מצוין (כנראה לא מי יודע מה מצוין מוסיף ואומר שמאלנצ'יק שאם לא כן היתה שומעת את האוטובוס המתקרב), צעדה יום יום ברגל לאורכה ורוחבה של ת"א (תחביב שנבע בעיקר מקמצנות חולנית אבל היי, גם לקמצנות חולנית יש את הבנפיטס שלה) ובעיקר תיחזקה למופת את פנקס ההתחשבנויות שלה.

נזכרתי בה בעת ארוחת החג. כפי שכבר ציינתי אורחינו היחידים היו ההורים שלי וההורים שלו שלאורך כל הסעודה ואחריה דיברו רק על תחלואים,מחלות, תרופות וצרות אחרות. אחרי כשעתיים, כשהערתי בעדינות שבכל זאת, ערב חג היום ואולי אפשר לדבר על משהו אחר עברו אלה לצקצק על כל האנשים הטובים שמתו השנה (הידעתם? הטובים תמיד הולכים קודם). מה אגיד לכם, שישו ושימחו ממש.

לא סתם סירב ידידי הטוב א. להצטרף אלינו לארוחת החג. הגעתי אליו בשש בערב בערך כחלק מסיבוב השנות הטובות הטלפוני שלי ושמעתי מפיו שהוא לבד בבית בערב. כשהתחננתי אליו שיצטרף אלינו פרץ הוא בשירה אדירה של "את חירותי". "עד שאילפתי את המשפחה שלי שאני לא מגיע לארוחות חג את רוצה לשדך לי את המשפחה שלך"?

אז מה אני אומרת בעצם? מה שאני אומרת זה שדודה שלי בעצם עשתה בשכל. גם אני, לפני שאני עושה מנוי לחברה שמביאה הביתה מוצרי ספיגה למבוגרים (בחיי, ראיתי את המשאית שלהם השבוע. על דופנותיה היו זוג קשישים פוטוגניים מחייכים כאילו הרגע זכו בפרס הגדול בלוטו. היי, חברים,על מה השמחה הגדולה?) הייתי בוחרת להיתקל חזיתית באוטובוס.

טוב נו, בכל זאת יצא מלנכולי אז הנה משהו להמתיק את הגלולה. זה מה שיוצא כששמאלנצ'יק משכתב את הפירות שאני מקפידה לקנות ואף אחד לא אוכל:

גמר חתימה טובה.

לפני מספר שבועות נודע לי שבאל-על עומדים לפתוח קורס דיילי/דיילות אוויר ובאופן מפתיע ביותר אין הגבלת גיל וגם קשישות כמוני יכולות להגיש מועמדות ולראשונה מאז שהפסקתי לעבוד התחלתי פתאום להתרגש. זה לא שחלום חיי היה להיות דיילת אויר אבל בכל זאת, יש לג'וב הזה איזה סוג של הילה וגם כחול מאד הולם אותי. 

אח, קורס דיילות, חשבתי לעצמי בעונג ובדמיוני כבר ראיתי עצמי פוסעת מעדנות בין טייקוני הביזנס לפירסט, מוזגת שמפניה מבעבעת, מצמידה היטב השמיכה לצדי גופם ומלחששת בקול נמוך: "אומלט או בלינצ'עס"?

ענדתי צעיף לצווארי הקמוט, ראיתי כי טוב ומהרתי להשאיר את פרטי במענה הקולי.

תוך ימים מספר הגיעה מעטפה עבת כרס ובה מליון ואחד טפסים. מילאתי את כל הפרטים, רשמתי מליצי יושר, חתמתי על עשרות התחיבויות ואיומים מהם גלויים ומהם מרומזים ולאחר עוד כמה ימים קיבלתי הודעה כי אני מזומנת ליום מבחנים שיערך כשמונה שעות ועלי להגיע בלבוש עסקי, כלומר לא ג'ינס ולא סניקרס.

בהגיע היום המיועד עברתי בקדחתנות על פני ארוני, העפתי הצידה את כל הבגדים הצבעוניים/פרחוניים/פרחיים/חשופים מדי/סגורים מדי/זרוקים מדי/קטנים מדי (דאמיט) ולבסוף בהו בי בבדידות מזהרת זוג מכנסי פשתן מכובדות למראה. הרגשתי בהם כ"כ מכובדת שממש נבהלתי ומיהרתי לצוות להם חולצה עליזה. עמסתי על גבי את התיק הכתום הענק שלי המעוטר בסרט כחול מאזן והתייצבתי בשעה היעודה במכון שעורך את המבחנים עבור אל-על.

המבחן הראשון שמתבצע עוד לפני שמישהו בכלל מחליף איתך מילה הוא מדידת גובה. המועמדים חייבים להיות לפחות 1.60 מטר.

את המבחן הזה עברתי בקלות יתירה ובהצלחה מסחררת (ואף נשארתי עם בונוס של 5 ס"מ) מה שחיזק מיד את אמונתי השברירית כי ביכולתי לעשות זאת.

מכאן עברנו לצפות בקלטת וידאו המציגה את סדר יום של דיילת. כבר בפתח הסרטון, כשהדיילת מקבלת טלפון המקפיץ אותה למשמרת בשעה 03:30 לפנות בוקר התחלתי לחשוב שאולי החלומות שלי איכשהו קצת לא ריאליים וכשהקלטת מסתיימת אחרי משמרת של 16 שעות המפרקים הזקנים שלי התחילו להשמיע צפירות אזעקה עולות ויורדות אבל בהיותי קצת כבדת שמיעה התעלמתי מהן באסרטיביות ראויה לשבח ועברתי למבחן הבא. איזה סוג של מבחני התאמה ממוחשבים. קצת ידע כללי, קצת אנגלית, קצת חשבון והגיון וסדרות מתימטיות ומבחני הבנה, דיוק ושליטה בפרטים.

כשעברתי גם את המבחן הזה כבר הייתי ממש מופתעת. מילא ידע כללי ואנגלית. אבל סדרות חשבוניות? דיוק בפרטים? מואה? לראשונה התחלתי לחשוב שאולי יש איזה סיכוי לגלגל עגלת דיוטי פרי במעברים.

כל מי שעבר את השלב הזה נשלח לקומה שניה לראיון אישי שנערך באנגלית. מי שעובר את השלב הזה נשלח לכמה שעות של סימולציות ודינמיקה קבוצתית ומי שעובר גם את השלב הזה עובר ראיון אישי נוסף שלאחריו יוחלט אם הוא מתקבל לקורס או לא.

הגיע תורי להכנס לראיון. ישבתי בכסא שהוצב במרכז החדר, מפנימה את האזהרות החמורות לבל אזיז אותו כהוא זה שמאלה או ימינה, קדימה או אחורה. מולי ישבה סבתא חביבה ושני אנשים שנראו כפקידי עיריה אפורים הלקוחים ישירות מספריו של קישון. הסבתא פנתה אלי באנגלית מושלמת ותוך שניות מצאתי עצמי מלהגת עימה באנגלית שוטפת, מספרת לה את כל ספור חיי + תוספות + ביבליוגרפיה, מתעלמת לחלוטין מפקידי העיריה השתקניים והם מצידם מתעלמים ממני באותה מידה. בחיי, כ"כ נהניתי מהראיון עד שממש הצטערתי כשסבתא קטעה אותי (שוב ושוב אם זכרוני איננו מטעה אותי) ורמזה לי בבריטיות קולוניאלית תקיפה שזמני עבר.

יצאתי מהחדר בריחוף. הרגשתי שדרכי אל המדים הכחולים מובטחת.

כשעה אחר כך נקראתי הצידה יחד עם קבוצה נוספת של אנשים: "צר לי", ירקה המורה לאנגלית שאיבדה לפתע את חביבותה, "אבל אתם לא ממשיכים אתנו הלאה".

אספתי את תדהמתי וכבודי העצמי לתוך התיק הכתום הגדול ויצאתי החוצה, מלווה בצלילי התנפצות החלום.

מה קרה שם בדיוק אינני יודעת.

זה לא האנגלית, בזאת אני בטוחה.

אז מה נשאר?

האם יכול להיות שלא מצאתי חן בעיניהם?

לאאאאאא.

או ש..... כן?

ומענין לענין באותו ענין. מחר בבוקר אני נוסעת לשבוע יחד עם הורי ואחי לחופשה קצרה. מין הזדמנות די אחרונה כנראה לבונדינג משפחתי כזה ומיד כשאני חוזרת אני נוסעת לכרמיאל ובטח כבר נגנוב את סוף השבוע ונשאר בצפון אז יש לכם שבועיים חופש ממני. תיהנו.

זה נחמד מאד ואף אופטימי שדקה וחצי לפני שאני פוסעת מעדנות לתוך גיל הבלות

מתחילים לצוץ לי פצעי בגרות.

כבר למדתם ממנה שאני נוסעת. שוב.

את כל הפרטים אעלה על הכתב כשאחזור.

בינתיים תשמעו סיפור על דרכונים וויזות.

לצורך הוצאת ויזה לרומניה מסרנו לידי השליח ארבעה דרכונים, ארבעה טפסים ושמונה תמונות - שתיים לאדם.

השליח חוזר אלינו כעבור יום. יש בעיה עם הדרכון שלי. אין בו דפים ריקים (בלי הערות בבקשה) והרומנים לא מסכימים להנפיק לי ויזה. אני צריכה להוציא דרכון חדש.

אם צריך אז צריך. אין בעיה.  נוציא דרכון חדש.

מעבירים לידי השליח שתי תמונות נוספות ו- 300 ש"ח טבין ותקילין. 

בינתיים שלושת הדרכונים הראשונים מגיעים חזרה לידי סוכנת הנסיעות. היא בודקת את הויזות והנה שוד ושבר:

הויזה של פמה נושאת את תמונתי שלי.

מתקשרים בבהילות לשליח אשר הספיק בינתיים להוציא לי דרכון חדש. הוא פותח את הדרכון שלי וממנו מחייכת באושר מי? נכון, ניחשתם, פמה.

מסתבר שהשליח בילבל בין התמונות שלי ושל פמה. לטופס שלי הוא הצמיד את התמונות שלה ולטופס שלה - את התמונות שלי. להגנתו הוא טען שאנחנו דומות. ממש אותה אשה. איך אמרה דארלינג? הופרדתם בלידתכן.

אתם יודעים מה? הביטו פה ותגידו בעצמכם: דומות?

אז לא רק שהרומנים המטומטמים התבלבלו ביני ובינה והוציאו לנו ויזות כל אחת עם התמונות של חברתה אלא שגם הפקידים החרוצים במשרד הפנים לא שמו לב שהתמונות המצורפות לטופס אינן שייכות ליצור החייכני שמביט בהם מהדרכון הישן וגם מהתמונה הממוחשבת שבידם. הגברת שהוציאה את הדרכון והגברת שבדקה את הדרכון המוכן, אף אחת מהן לא שמה לב שהתמונות לא שייכות לבעלת הדרכון.

אחרי ששפכו עלי מים קרים אספתי את עצמי מהריצפה, השתקתי את הפאניקות ואצתי רצתי שוב לפגוש בשליח ולהביא לו תמונות חדשות. לזכותו יאמר שיש לו קשרים טובים וביום אחד הוא הספיק לדאוג לי לדרכון חדש, הפעם עם התמונה שלי ולהוציא ויזה כמו שצריך גם עבורי וגם עבור תאומתי.

הטייס כבר מחמם מנועים, אני חייבת ללכת.  אחזור לפני שתרגישו בחסרוני.

אל תשכחו להתנשק בחצות. רצוי להתחיל להתאמן כבר הלילה.

נ.ב.

מבטיחה לענות לתגובות בהקדם האפשרי, גם של הפוסט הזה וגם של קודמו.

זהו זה. נישברתי. no more reality

אני לא יכולה לחוות את מפחי הנפש, את שברי הלב הללו פעם אחר פעם.

הפייבוריטס שלי אף פעם לא זוכים.

הזמר האהוב עלי אף פעם לא נולד,

היפהפיה שלי לא זוכה לענוד את הכתר,

הרווק שלי נשלח הביתה בבושת פנים

והרווקה מעדיפה מלצר יפיוף וריקני על פני נסיך-צפרדע מקסים.

זוכרים את הבחור עם האופי?

אז לבסוף הצטמצמה הרשימה לשניים:

ג'ייסון, מלצר יפיוף בן 26 מקליפורניה ואדם, ברוקר מדליק בן 27 מניו-יורק.

לא סתם אני מציינת את מוצאם.

ג'ייסון חתיך. עובדה זו בלתי ניתנת להכחשה אבל מאחורי חיוך המליון דולר שלו אין כלום. פשוט פלקט. יפיוף הוליוודי שטחי. 

אבל אדם, או אדם, איזה מותק של בחור. גבוה, בריון, כמו דובי מתוק. חיוך שלא מש מהשפתיים, מצחיק בטירוף, חם, אוהב והעיקר - מליונר.

הסתבר בפרק הלפני האחרון שהבחור הצנוע הזה הינו ברוקר מצליח ואפילו זכה לכתבה בעתון "פורצ'ן".

הוא איש העולם הגדול מצד אחד, תוסס וסואן כמו ניו-יורק ומהצד השני הוא צנוע, מתוק ולבבי.

בחברתו נסיכתנו לא הפסיקה לצחוק. האם יש משהו שמשתווה לגבר שגורם לך לצחוק?

לו היתה בוחרת בו הוא היה נושא אותה על כפיים. הוא העריץ אותה ועטף אותה בכ"כ הרבה חום ואהבה.

איך איך איך היא לא ראתה את זה? סונוורה מלובן שיניו של ג'ייסון? מהקוביות בבטנו? מתכול עיניו?  מ ש ע מ ם.

אז אני עם ריאליטי גמרתי. או כך לפחות החלטתי עד שהתחילו לשדר בערוץ ריאליטי (OH, YES) את התוכנית

משפחה בהשאלה או משהו כזה. באנגלית "trading

 spouse". כבר סיפרתי לכם פעם על הרעיון הזה. (שימו לב שמאז למדתי ללנקק. מאז גם נפרדתי ממידה 38 אבל למה להיות קטנוניים).

ולעניננו. מבריטניה עברנו ישירות ליו. אס. אוף איי. תסכימו עימי שאין מעבדה מתאימה מזו לעריכת נסוי הזוי כזה.

לוקחים שתי משפחות משני עברי הסקאלה האמריקאית. בד"כ משפחה ניו-יורק סטייל ולעומתה איזה משפחה דרומית, כפרית וכו'. הדבר היחיד המשותף לשתי המשפחות בד"כ זה משקל עודף. חוץ מזה - יום ולילה. אפילו שפתן נשמעת שונה. אחד מבני הזוג, בד"כ האמהות אך לפעמים גם האבות אורז את חפציו ומתחלף עם המקבילה שלו מהמשפחה השניה. המוטיבציה שלהם להסכים לסיוט הזה היא חמישים אלף דולר אבל מה שהם לא יודעים זה שהאמא או האבא החדשים יקבעו עבורם איך להוציא את הסכום הנ"ל.

מה אני להגיד לכם. איך לא בלעתי זבוב עד היום - לא ברור. הפה נשאר פעור לאורך כל התוכנית וקצת אחריה.

באמת ניסוי מדהים. לקחת עו"ד ניו-יורקי יהודי נהנתן ומפונק ולזרוק אותו בחווה מתפרקת בדרום הרחוק עם אשה אפאטית ושני ילדים שהאחד צרחן מפונק והשני פסיכופת שכל הזמן מנסה להרוג את הצרחן המפונק ולצפות ממנו לבנות לול לתרנגולות ומאידך לקחת את החוואי שמעולם לא יצא מתחומי עירו ולזרוק אותו במשפחה יהודית עשירה בניו-יורק, להצמיד אותו לבעלת הבית הניאורוטית שמטריפה את כל מי שנמצא סביבה בחוסר השקט שלה וחוסר שביעות הרצון הכרוני שבו היא חיה - מענין יותר מביקור בכל גן חיות.  לקחת גברת דעתנית ומעשנת כבדה שמתפעלת את כל המשפחה שלה בהנף אצבע כשהיא עצמה כמעט לא מזיזה ביצה ולהציב אותה כשפחה מחליפה בביתו של מאצ'ו שוביניסט מארינס סטייל אשר משכים אותה בבוקר ונותן בידה רשימת מטלות (את הבגדים האדומים יש לכבס בנפרד מיינד יו) ואוסר עליה לעשן אפילו בחצר - מענין יותר מכל מוזיאון מדע שאני מכירה.

אחד הפרקים עוד יסתיים ברצח, אני אומרת לכם. בעיקר כשהם מגלים מה בן הזוג החלופי מצווה עליהם לעשות בחמישים אלף דולר. רק לדוגמא, החוואי החביב שלנו הורה למשפחת העו"ד היהודי מניו-יורק להשתמש בעשרת אלפים דולר לשעורי בישול ועוד עשרת אלפים דולר לטיפול משפחתי שיקרב אותם אחד לשני. לא למות?

ולסיום, רגע לפני ההתנתקות (מהטלויזיה) מצאתי את הייעוד שלי בחיים.

גיהוץ אתגרי.

כן כן, מה ששמעתם. הלהיט החדש.

תחרויות גיהוץ תוך כדי צניחה חופשית, עמידה על גג מכונית נוסעת וכד'.

אתם חושבים שאני מתבדחת איתכם?

סימן שאין לכם OH, YES

בשבוע שעבר נפלנו על סידרת מציאות חדשה בערוץ weekend החדש של yes 

(19 על הממיר הדיגיטלי שלכם, שידורים חוזרים במהלך הסופ"ש).

צ'מעו, כזה - עוד לא היה.

גבר עם אופי שמה, או באנגלית everage goe. זה מאין טוויסט על הרווק/ה, מה שידוע במקומותינו כ"קחי אותי שרון".

בחורה אחת, יפת תואר וטובת מראה מחפשת את האביר שלה רק שנסיכתנו אמרה כנראה באחד האודישנים שאופי יותר חשוב לה ממראה אז ההפקה חמדה לה לצון ובמקום לבחור עבורה 16 גברים מסוקסים, שחקני פוטבול חסונים בעלי עיניים כחולות, גומות חן וחשבון בנק מנופח כמתבקש וכנהוג בחרו למענה 16 "גברים ממוצעים".

 תראו. אני לא יודעת איך האמריקנים מחשבים ממוצע אבל מה שקיבלנו פה היה מצעד של... איך אני אגיד את זה מבלי לחטוא באם אמא של הפולטיקלי אינקורקט - מצעד של מפלצות (ע"ר). מוטציות. 16 פעם שרק.

בחורים בגודל על טבעי (אם אתם יודעים למה אני מתכוונת) ואדומי פנים כאילו נרדמו במיטת שיזוף, חנונים ברמות כאלה שחשבתי שיש רק בסרטים והיסטריים באותה מידה.

בניגוד להפקות המפוארות של הרווק/ה שבו המתחרים מגיעים לארמון בלימוזינה מפוארת העמיסו את חבורת הזבל הזאת על אוטובוס ופרקו אותם אחד אחרי השני אל מול עיניה המשתאות.

עכשיו זו, רואים שקיבלה חינוך מצוין. עומדת לה שם בשמלת החג ובלונד מוקפד וחיוך צחור של מליון דולר ורק עיניה המבועתות מספרות את הסיפור. 

אחד אחד הם עוברים לפניה, מושיטים לה יד רטובה מזיעה ואתה רואה בעיניהם את המבט הזה שאומר "זה טוב מכדי להיות אמיתי".

מכאן עוברים לחצר, לארוחה קלה והתוודעות. והחבר'ה מדברים. "כן", אומר אחד, " אני בהחלט יכול לראות את עצמי מתחתן עם בחורה כזאת". "כן", אומר השני, "כשאני מתאר לעצמי את אשת חלומותי הרי שהיא נראית בדיוק כך". 

בסופו של יום ארבעה גברים ישלחו הביתה לכן כל אחד עושה מאמץ  לתפוס את הגברת לבד לדקה או שתיים בהם ינסה להרשים אותה במידותיו הטובות הנסתרות מהעין. כל פעם שהיא מתרחקת עם אחד המתחרים השאר נועצים בהם עיניים נוצצות ומריצים דאחקות מלוכלכות.

עכשיו היא נפגשת עם אחד טארק, אותו מגדירים החברה כאינטלקטואל שביניהם. האינטלקטואל מנסה לפתח שיחה. "את אוהבת ברוקולי"? הוא שואל אותה לאחר מחשבה מעמיקה, "כי אני" הוא מוסיף ואומר בטרם היא מתעלפת "לא אוהב מאכלים ירוקים".  

לזכותה יאמר שהיא באמת יפה. וחמודה. ונעימה. ואף עושה רושם של לא טפשה כלל וכלל. היא מתייחסת אליהם בחביבות רבה נטולה פוזה והתנשאות. בחורה שכל גבר היה שמח להביא הביתה להראות לאמא.

הנסיכה הפרטית שלי אומרת שלפני שמשדרים תוכנית כזאת צריך להוסיף הערת אזהרה ושמאלנצ'יק אומר שזה לא יכול להיות. בטח יש פה איזה catch .  זה בטח איזה סוג של תוכנית מתיחות ומעבר לפינה מחכות הלימוזינות עם החתיכים ההורסים. 

ואני חושבת שבסוף יעבירו את הזוכה המאושר לשיפצור מזורז על הסט של הברבור וזו תהיה איזה גירסה חדשנית של היפה והחיה. 

או קיי. חבשתי קסדה ושכפ"ץ. אתם יכולים ליידות בי את תגובותיכם.