Gradually, and then Suddenly

לפעמים אני חושבת שכל הקטע הזה של החיים האמיתיים קצת אאוט אוף מיי ליג.

אין לי זמן לישון. אין לי זמן לכתוב. אין לי זמן לחשוב.

האומנות כבר לא מלהיבה אותי ולא מתדלקת את התשוקה הענקית ליצור, אין שמן בגלגלים של הסבל והייאוש שנדרשים בשביל להפיק.

בעצם, היא מדוכאת ומשמיעה חירורי גסיסה כשהיא נבלעת בהרים של פרוייקטים עתידיים להגשה.

פתאום הכל ממש גודל ואני ממש קטנה ומעשנת כמו קטר;

אפילו הסיגריות צריכות לבוא בזוגות כי אחת כבר לא מרגיעה את הרעש שהולך לי בתוך הראש.

ביום שלישי נהג מונית גרם לי לבכות בהיסטריה, כמו שלא בכיתי שנים, ואז הבנתי

כמה שהכל יוצא מכלל

שליטה

מתגלגל מתגלגל מתגלגל

אל תוך מקום שלא מרגיש כמו הבית.