כמו החלומות האלו שעפים בהם ומתעוררים מבעיטה, כל הזמן מרגיש לי מרחף חצי מטר מהרצפה וכל יום נהיה כבד יותר עד הדו-דיי.
כמו בחילה ממש חזקה שאי אפשר להקיא אבל אי אפשר גם לא להקיא, ואני רוצה ממש רוצה להקיא את כל הבעיות שלי שישפכו מהדיו של העט אל הדף ויתמוססו לי מהחיים אבל הן לא, והרצון ליצור כבר בקושי בוער על אש קטנה אין שום דחף.
אני מסתובבת ברחובות של תל אביב, הרצליה, רמת השרון, פתח תקווה- והכל אבוד. שוב אני ילדה בת 15 שאין לה בית שוב אין מחר ואין מחרתיים.
אני נאבדת ברחובות ולא מצליחה להחזיק את עצמי ואני מתחילה לבכות והכל מסתחרר, אני כבדה עליו אני כבדה על עצמי אני רוצה שמישהו ישלוף אותי מכאן ויניח אותי במקום נכון אבל המקום הזה הוא היחיד שבו אני מרגישה בבית וזה איתו והוא להפך צריך פחות ממני.
אני חושבת שאם כותבים כל מחשבה שקיימת אז היא מתבהרת עם כל שיכתוב שלה ועצם ההוצאה מהראש לדף מגבש אותה וממצק אותה מגוש שקוף תכלכל וזוהר שנמצא בראש לעצם פיזי שאפשר להחזיק, לשמור או לשחרר אותו. הייתי רוצה לתת למחשבה שלי צורה גשמית כמו בסיפור של אתגר קרת,
להפוך בדידות למיטה ועצב לסבון ריחני ואהבה לחרוזים ומהן לעשות מאות של שרשראות שיחזיקו אותי מתפקדת בימים האלו.
אני רוצה לדעת, רוצה להצטמק לגודל של גרגיר קטן, לא אכפת לי אם אבק או צבע או כל חומר אחר.
רוצה להיות גרגיר עם תודעה וקיום מאוד מוחשיים, רוצה להיכנס לתוך המחשבה שלו ולדעת מה בדיוק קיים שם.
תמיד הכל באוויר, תמיד מדברים אבל רק כמעט וברקע שעון ענק שמתקתק ועוד רגע מתחיל לצרוח עליי כי נגמר הזמן ושום דבר לא מוחלט.
החלטות החלטות החלטות. פתאום נפלה עליי המוזה לחיות, מעין חשק ענק להיות ברגע לחוות אותו ולהפסיק לתכנן קדימה כל הזמן,
הקיבעון הורג, השגרה משתקת לי את הראש והעצבים וברגעים כאלו אני לא מצליחה לתפקד אז אני מתקפלת לכדור קטן שכל הייעוד שלו בעולם זה לבכות ולהתאבל על השינוי.
שינוי. אני רוצה שינוי. אני יודעת מה אני רוצה אבל השעון מתחיל לתקתק וההחלטות לא רק שלי, הן שייכות גם לו ובזה אני לא יכולה לשלוט.
אני אוהבת מאוהבת מפחדת בטירוף, כמו שלא פחדתי בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ד' מלכת היקום