שאין בו ענף לקושש |
| 11/2008
בכניסה מתברר לי שזה עולה קצת כסף
סוף סוף, אחרי יותר משנה, חזרתי ללימודים בירושלים. שנה שלישית ואחרונה (בשאיפה).
קמתי מוקדם, התקלחתי ועליתי על האוטובוס שלקח אותי דרך כל נצרת עילית ודרך כל נצרת ודרך כל עצירה ועצירה בכביש נחל עירון עד לתחנה המרכזית בירושלים. מן הסתם, מכיוון שעברה שנה וחצי מאז שעבדתי שם, לא הכרתי אף לא אדם מהשומרים, מלבד הבחורה שטיפלה במכונת השיקוף.
מכיוון שעברו עלי שעתיים וחצי של נסיעה, נזקקתי לנקביי. ירדתי לקומה 1- על מנת לבקר בשירותים שידעתי שממתינים שם לאזרחים התמימים, והנה הם סגורים "לרגל שיפוצים". אם כך, עליתי לקומה השנייה, שם ידעתי שיש שירותים מאחורי הדוכנים של המזון המהיר. למרבה ההפתעה, גם הם סגורים "לרגל שיפוצים". גל של שיפוצים עובר על התחנה. השירותים הזמינים, מסתבר, נמצאים בצד השני של הקומה השנייה.
מכיוון שידעתי עם מי יש לי עסק - מה השאיפה העיקרית של ההנהלה של התחנה המרכזית - הנחתי מראש שעבור הזכות להטיל את מימיי אנה ואנה, אצטרך לשלם שקל. על כן לא הופתעתי כשמתקן עינויים מסוג דלת מסתובבת בתשלום עצרה את האזרחים בדרך אל הנוחיות.
אחרי זה המשכתי להביט טיפה סביב עד שיצאתי החוצה. המקום נראה דומה לזה שעזבתי אותו בקיץ 2007, אבל ישנם מספר שינויים קוסמטיים שעיקרם הוא פשוט: השירותים החינמיים לאזרח (למשל - עמדת מודיעין לאזרח של אגד) נעלמו ובמקומם יש דוכן למכירה של דבר זה או אחר. מן הסתם מישהו משלם כסף טוב בשביל להעמיד את הסחורה שלו שם. האזרח? שיעלה למעלה על מנת לדעת איזה אוטובוס יוצא לכיוון שלו ברחוב שמעבר לדלת הזכוכית.
לו הייתי מחוקק, הייתי מתחיל לעבוד על חקיקה שמונעת מקניונים - ובמיוחד כאלו שבהם אנשים חייבים לעבור כדי להגיע לאוטבוס - לגבות תשלום על שירותים. לקצץ קצת את התאווה לכסף של בעלי ההון שמנסים להרוויח על ישבנו של האזרח. מצד שני, חוץ מעבד אל-מאג'ד דהאמשה, איזה מחוקק עובר בתחנה המרכזית בירושלים?
(הציטוט בכותרת מגיע ממש מכאן)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
