שאין בו ענף לקושש |
| 12/2008
ומילה שלי היא מילה
הדבר הגרוע ביותר, לעניות דעתי, בתקשורת האינטרנטית הוא הבמה המוגזמת שניתן למלל הבלתי פוסק שפוליטיקאים, פקידים, שחקני כדורגל, אמנים, כלכלנים וכמעט כל אחד בעולם פולט למיקרופון. הצורך בעדכון תכוף גורם לתקשורת לפרסם כל פליטת גבבה ורפש מפה אקראי ככותרת ראשית.
הנה בויינט בזה הרגע נותנים פתחון פה להודעה של החמאס, למסיבת עיתונאים של ליברמן ולנדאו, לעינב בובליל (כותרות ראשיות); בוואלה - ל"קבינט", פרקליטו של אבוטבול (חדשות), בואטנג (ספורט) וב- NRG לח"כ מולה, אסד (חדשות), אלמוני (כלכלה - הציטוט מופיע בלי מקור, שבתוך הכתבה מתברר כגדי לסין, יו"ר איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים) וסי היימן (בידור).
הבעיה היא שהדיבורים הם לא חדשות, בהחלט לא כאלו שראויות לפרסום. בנימין נתניהו יכול להגיד כמה שהוא רוצה שחייבים לתקוף בעזה (ועוד בשביל הכבוד הלאומי!) וחיים אורון יכול לומר שצריך לדבר עם החמאס, אבל שניהם לא יכולים לעשות את הדבר הזה, כך שאלו רק דיבורים באוויר. אותו גדי ליסן יכול להזהיר שרשתות השיווק תקרוסנה אם הן לא תפסקנה להוריד מחירים, אבל אין דבר וחצי דבר שיש בכוחו לעשות מלבד לברבר בעניין.
בעיית נוספת: דיבורים הם אמצעי קל לעיוות המציאות; החמאס יכול לטעון שהוא מגן על העם הפלסטינאי בירי הרקטות; בנימין נתניהו זוכר איך הוא טייל בין החיילים הבריטים בירושלים שנתיים לפני שנולד ואהוד ברק אומר שהוא מנהיג. אין מנגנון סינון על הפרסומים הללו שמתריע בפני הציבור הקורא את הכותרות ומבהיר עד כמה האמירה נכונה או לא.
ברגע שמתייחסים לדברים האלו כחדשות ונותנים להם מקום נרחב, הדיבורים - למרות שהם פליטת אוויר חסרת אחריות - הופכים לקובעי מדיניות. התקיפה בעזה תבוא, כי כולם אומרים שהיא תבוא; מכבי חיפה תזכה באליפות, כי כולם אומרים שהיא תזכה (לא שזה עבד לבובליל); הבורסה תרד ב- 10%, כי כולם אומרים שהיא תרד. הדעה הציבורית (שהיא קובעת המדיניות, כידוע) נקבעת לפי ה"דיווחים" האלה, למען השם והחלחלה, ולא לפי המצב בשטח.
(ושלא אתחיל לדבר על מאמרי דעות שמוצגים כחדשות, כתבות מגמתיות שבהן מביאים מומחה רק כדי לזלזל בדעתו וידיעות פרסומיות במסווה חדשות. בעע.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
