אני חייב לקום (מטאפורית, כמובן) ולהודות: יש לי חרדת נטישה.
לא מדובר בסוג הרציני יותר, שבו בעל החרדה נדבק כמו עלוקה בימי בצורת לכל אחד שמוכן להתייחס אליו. אין לי בעיה עם אנשים שנפרדים ממני. יש כמה שהייתי רוצה שייפרדו ומתמהמהים יותר מדי, השם ירחם עליהם. אצלי זה בדיוק ההפך. זה אני שלא רוצה לקום ולעזוב את השגרה שלי, ולו לזמן קצר.
היום, למשל, אני צריך לסיים את העבודה לארוז שני תיקים - אחד עם ציוד לריקוד ומשחק והשני עם ציוד לשירות המילואים הבא עלי לטובה בשבוע הקרוב - ולצאת לדרך. קודם לה', על מנת להשלים את הסרטון, ולאחר מכן לסבתי שבדרום הקרוב ובהמשך לצאלים.
ומה-זה לא בא לי לזוז. מבחינתי, כמו שכבר הראיתי את זה בעשרות - אם לא מאות ואלפי - פעמים, העולם יכול להסתיים בצומת פוריה. מלבד הנסיעות לסבתא א' או סבתא ב', אני יכול להסתדר לא רע בצד הזה של הצומת. אני יכול לחיות חודשים בלי לרצות אפילו לעבור אותה. כשקמו ארבעת בני רבל לקבל יצר נדודים, אני השארתי מנות גדולות במיוחד לשניים האחרים, ובמיוחד ליוג.
אבל זה לא כאילו שאפשר לסרב לצבא, ולא שאני רוצה לסרב לה'. הדרך חייבת להיפתח, ואני חייב לעבור בה הודיה. הנחמה הקטנה שלי היא שביום חמישי הבא, עם תום המילואים, אני מתכוון לנחות בתל אביב ולעשות סיבוב חנויות דיסקים. זה לא יקרה, כמובן, מכיוון שאני אנחת בתל אביב בסביבות שבע בערב, ואהיה לחוץ על האוטובוס צפונה, אבל התקווה עדיין קיימת.
אם כן, שימו לב אנשים. אם אתם רואים איש מחשבים שמנמן מנסה לעצור טרמפים בימים הקרובים, עצרו לו. רצוי עם מוזיקה טובה באוטו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
