עוד לפני שאני נוטש, ומתוך מגמה לגרום ליום הזה למצות את עצמו עם מינימום עבודה, אני רוצה לומר כמה מילים על הערב הקורפרטיבי - לחילופין, "הערב הקורפרטיבי הראשון אי פעם שבו נהניתי (עד לגבול מסויים) מהמוזיקה" - שאותו חוויתי אתמול.
הערב, שנועד לציין את הצלחת הקורפוריישן במכירת מוצרים של חברת תעופה בריטית גדולה ואנונימית, נהפך למסורת בשנים האחרונות. לפני שלוש שנים היתה זו מסעדה סינית על שפת הכנרת (ה"פגודה", שהיא נחמדה); לפני שנתיים (וחצי) הוא נחגג ברוב רושם במסעדת בשרים על חוף הכנרת (ה"דקס", אחותה של הפגודה. האוכל לא רע. הכנרת מוסיפה הרבה נקודות), בערב שהיה טראומטי במיוחד לאקסית שלי, מכיוון שהיא הבינה שזה מה שהיא תהיה מעתה והלאה; לפני שנה הוא נחגג בלא פחות רושם במסעדה מוזרה משהו בכפר תבור (לא זוכר שם, לא רוצה לזכור, היה לא משהו, ברחתי מוקדם), והשנה לקחו אותנו למעמקי הרי צפת, לחוות בת יער, לערב בסגנון קאנטרי.
עוד לפני שיצאנו לדרך בהסעה המאורגנת (לכל מי שהתעצל/לא רצה לטפס-על-ההרים-כי-הם-שם במכונית שלו), עמדנו ודנו בשיטות שיווק. א' שלנו (מעתה והלאה: אמב"ש, למניעת בלבול) עוברת קורס בנושא בימים אלו, והיתה צריכה לצאת מוקדם כדי להספיק לשעת היציאה הנוקשה (שלא עמדנו בה, כמובן). אמב"ש סיפרה שלימדו אותה שם איך להפוך יתרונות לחסרונות. כך למשל, היא סיפרה, אם המקום שאתה מנסה למכור נמצא באמצע שום מקום ורק דרך עפר מובילה אליו, אתה מתאר אותו כמרוחק ואקזוטי.
עלינו לאוטובוס, שם בילינו שעה ארוכה. ישבתי עם נונה ושוחחנו להנאתנו. מדי פעם הצצנו החוצה וראינו את הדרך הופכת ליותר ויותר אקזוטית. האוטובוס טיפס במעלה דרך סלולה צרה, מוקף בעצי אורן מתנת הקק"ל, ומדי פעם הוריד מכוניות יורדות לשוליים. אחרי זמן מה של טיפוס פנינו לדרך עוד יותר אקזוטית, שלשמחתנו היתה קצרה. הגענו.
סימן ראשון טוב לערב. ברמקולים שקיבלו אותנו הנעים זמירות ג'ון דנבר. הוא עוזב על מטוס סילון, מסתבר. הנשים התרכזו סביב גחלים לוחשות במטרה לקושש לעצמן קצת טמפרטורות מול צינת הלילה ההררית, בעוד הגברים העדיפו לחמם את עצמם בדיבורים עם תנועות ידיים גדולות. אחרי כמה דקות של פטפטת, הוזמנו פנימה אל תוך המסבאה עצמה, והתיישבנו.
מאותו רגע הערב עבר בבליל של אירועים, ככל הנראה בהשפעת ארבע-חמש-שש-שבע כוסיות יין שהפנמתי. זאת הדרך להעביר אירועים קורפרטיביים. אני זוכר שהיו פטריות ברוטב, אני זוכר נזיד, אני זוכר שאנשים נאמו, אני זוכר תחרויות מגוחכות, אני זוכר פיסות בשר מועטות מדי שמצאו את דרכן לקיבה שסימנה על גודש מוקדם מהצפוי, ולכן לא נדחקה בעוד. אולי הייתי צריך למעט בירקות ולהכביר בבשר.
לבסוף הגיע השלב הבלתי נמנע שבו העיפו את בוני רייט וחברותיה מהרמקולים והעלו מוזיקת ריקודים, בתגובה הגיעה השלב שבו רוב מוחלט של האנשים - מלבד העשרה שכן רקדו - החליטו לברוח הביתה. מרדנו נגד שלטון הביט ועשינו את דרכנו בין גללי הסוסים חזרה אל החניה. הדרך לטבריה עברה בהתכרבלות הדדית, והדרך הביתה לאחר מכן עברה בטשטוש מסויים. מזל שאני מכיר את הדרך בעל פה.
***
ועוד מילה בנושא מוזיקת ריקודים. הדור של היום פשוט לא יודע מה זה, ולא יודע לרקוד. מבחינתם ריקוד זאת מוזיקה אחידה עם ביט אחיד (שמסומן בהקשת תוף בס) שמראה להם מתי להזיז את הגוף, ולא משנה מה השיר שיושב על הביט. מעשים נוראיים מבוצעים מדי יום על רחבות ריקודים בשירים ראויים בשם הביט, בעוד שהיסטוריה ארוכה של שירי ריקודים - ואני מתכוון בעיקר לשירי סול ופאנק רקידים להחריד, אבל שדורשים טיפה יותר קואורדינציה מדיקטטורת הביט - נמוגים לאיטם אל תוך אפלולית ההיסטוריה. יום אחד אני אקום וארים ערבי ריקודים עם מוזיקה אמיתית לריקודים. עם שני ביטים לפחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
