לבוס של הקורפוריישן יש בן עם שם דומה עד מאוד לשלי, שלוקה בפיגור שכלי. דווקא בחור טוב, עם מתעלמים מכל החסרונות שמגיעים עם המצב הזה. הוא שוהה שעות במשרדי הקורפוריישן ומפתח שיחות עם העובדים, שאוהבים אותו בתמורה. בסך הכל, הוא באמת חמוד.
אלא שיש לו תחביב אחד מוזר למדי. אחרי שהוא עובר בשירותים הקורפרטיביים, הוא נוהג לכבות את האור.
לא שזה היה נורא, אילולא השירותים לא היו בחדר סגור (אם כי מאוורר היטב), כך שסגירת האור משאירה את איש המחשבים השמנמן השקוע בספרו המרתק עיוור באפלה כמו ריי צ'רלס במצבו הנוכחי, ונטול יכולת להמשיך לקרוא בספר עד לסיום התהליכים הביולוגיים הנחוצים, או עד שמישהו יגיע וידליק את האור.
אף אחד לא מגיע. אף פעם. השירותים יכולים להיות הומים דקות לפני כן, אבל אחרי ביקור של בנהבוס, שקט. שקט ואפלולית. נאלץ איש המחשבים השמנמן לאסוף את עצמו, לגשש בחושך לנייר הטואלט ולחלץ את עצמו מהאפלולית. אלא מה? עד שהתהליך מושלם והמנעול המונע מהאנשים להתפרץ לתוך המעשה הביולוגי עצמו נפתח, העיניים כבר מתרגלות לחושך. עכשיו החושך נשאר להנאתו של איש המחשבים השמנמן הסובל מרגישות קלה לאור ורגישות כבדה למינימום שעות שינה שבאות אחרי חמש-שש-שבע-שמונה כוסות יין. חבל שחייבים לצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
