שאין בו ענף לקושש

אני בבית, ועוד מעט הולך לישון במיטה שלי. ש-לי!

סיפור ארוך, ואספר את כולו מחר (אם יזדמן לי, כולל ההמשך שאולי יבוא). אתמצת אותו בלומר שהפעם המשבר הנפשי שתמיד (ת-מיד) נגרם לי ע"י שהות בשורות צבא הוד חוותו (או כל הוד אחר) אירע לי לפני ההתגייסות עצמה, מה שנתן לי זמן להסתובב לאחור ולהפוך לנפקד מן המניין.

ההורים ביצרו את הבית ובטוחים שבכל רגע ארבעה מ"מ-צדי"קים ידפקו על הדלת וישליכו אותי לכלא 6 (אוי, ויי. הם נוראיים!). אני אישית מחכה שמישהו בצבא ישים לב שאני נעדר. אני מתלבט אם לומר להם את האמת הכואבת (שהם לא משהו בכלל), או לשקר במידה מסויימת (לומר ששכחתי או שנשארתי בבית לטפל באמא שלי). אני מעדיף את האמת, שאולי תסבך אותי בצרות בטווח הקרוב, אבל סביר להניח שתוציא אותי מצרות בהמשך. משום מה די נגמר לי ממשברים נפשיים חמורים (כמעט) בכל פעם שאני במילואים.