שאין בו ענף לקושש

ההמשך מסרב לבוא. קהל הצופים (קרי: ההורים שלי, ואולי גם יוג) כוסס ציפורניו במתח במטרה לראות איך משחק החתול וגרגר האבק שביני לבין הצבא יסתיים, והוא ממאן להמשיך. אי אפשר היה לתמצת את כל העניין לסרט של שעתיים לטובת הצופים?

אישית, גם אני הייתי מוכן לקבל תקציר של מה שקרה אתמול, כי אני ממש לא בטוח. זכורים לי הדברים הבאים:

* יצאתי מהבית של סבתא שלי בסביבות שמונה וצעדתי ברגל קלה אל תחנת האוטובוס שמחוץ למושב בו היא גרה. שמתי לב ששכחתי לשים משקפי שמש והרהרתי לעצמי שהשמש שזורחת היטב לתוך העין השמאלית, החלשה שלי, עלולה לזרז את המיגרנה שלי. התלבטתי קלות אם זה טוב או רע.

* עליתי על אוטובוס מס' 301 בואכה קסטינה. אחרי כמה דקות של עמידה רוב הצבא ירד בג'וליס. שאר הצבא ירד במה שהיה פעם המפח"ש (מפקדת חלאות השדה, הבדיחה הצינית אומרת).

* בקסטינה הופיעו סימני פאניקה ראשונים. עמדתי בתחנה לבאר שבע והרגשתי לא טוב. שלחתי סמ"ס ליוג בנוגע לזה. בכל זאת עליתי על אוטובוס מס' 369 שהתחיל לרוץ דרומה. נמנמתי קלות לצלילי קרוסבי, סטילס ונאש.

* ירדתי מהאוטובוס בבאר שבע. כאן התחילה פאניקה במלואה. המון אנשים. המון חיילים. הרבה רעש. ברחתי אל מחוץ לתחנה ושמתי פעמיי אל הקניון הסמוך. זה היה מתוכנן ברובו. הייתי צריך להשיג שמפו וכפכפים למקלחת.

* אחרי סיבוב בסופר פארם, במשביר ובחנות שבה מצאתי כפכפים סוג ש', יצאתי בדרך חזרה אל התחנה. קניתי כרטיס לצאלים. הלכתי לתחנה בה הועמס האוטובוס בהמון אדם. הרמתי ידיים לגבי העלייה לאוטובוס של עשר וחצי, והכנתי את עצמי להמתנה לאוטובוס הבא, שעה ורבע לאחר מכן. שלחתי סמ"ס ליוג בנוגע לכך שאני ככה קרוב להגיד להכל ללכת לחפש את עצמו (או באנגלית: to say bugger to it all). 

* דקות לאחר מכן הרמתי טלפון לאבא שלי. התעניינתי לדעת מה יעשו לי אם אני אסתובב חזרה צפונה. אבא שלי היה נגד. אני לפתע הייתי בדמעות. אספתי את התיק ולקחתי את עצמי לשבת מחוץ לתחנה. שלחתי סמ"ס לנונה עם בקשה קטנה: "!Help".

* אבא שלי התקשר. אני בטוח שהוא ניסה להניא אותי מלחזור צפונה.

* נונה התקשרה. היא טענה בערב שהיא ניסתה לומר לי לא לחזור, אבל לא היה לה לב. אני החלטתי שאני חוזר צפונה.

* נכנסתי חזרה לתחנה ועליתי על האוטובוס הזמין (קרי: לא מוצף באנשים) הראשון לכיוון ת"א, מס' 353, שנוסע דרך רוב הנגב המערבי. דווקא נתן לי זמן לחשוב.

* אמא שלי התקשרה. היא לא היתה נחמדה.

* השכל הישר נכנס לפעולה וצעק עלי "מה עשית, מה???". אמרתי לו לשתוק. במשך כל הזמן הזה המשכתי לקבל עידוד סמ"סי מהנונה, האל יברך אותה. שמתי לעצמי מוזיקה.

* הסלולרי שלי איבד את עצמו לדעת, ואיבד את הקליטה שלו באופן סופי (כמעט) לאותו יום. רק בעפולה הצלחתי לשחרר הודעה אחת לנונה, וזהו.

* בתחנה המרכזית בת"א הייתי בדיוק 7 דקות. בדיקה בטחונית בכניסה, עליית קומה, שירותים, עלייה לאוטובוס, אודרוב.

* נהג האוטובוס אמר לי שהכל בסדר. זה נשמע מאוד מרגיע, וטוב שכך. הוא גם בידר אותי וסחט ממני את הצחוק הראשון להיום.

* הגעה הביתה. קבלת פנים מודאגת. לא הייתי מסוגל להבחין אם זה בגללי, או בגלל מה שעשיתי.

* הבוס החזיר אותי לקרקע המציאות. הוא צריך דו"ח דחוף. עבדתי כמעט שעתיים.

* נסעתי לנונה להמשך תמיכה נפשית וחביתה עם סלט טונה. זה עבד. הסלט היה טעים.

זה בערך סדר האירועים. אמרתי אתמול שכבר היו לי שלל התמוטטויות נפשיות בצה"ל, אם בסדיר (החל בטירונות, כמובן) ואם במילואים (על האחרונה שבהם סיפרתי בפוסט הסליחה של יום כיפור). נראה לי שאני רוצה להוציא אותן לאור כדי לגרום לצבא להפסיק לקרוא לי, אבל קודם אני מניח שהצבא צריך להבחין בזה שאני נעדר.

***

אמרתי אתמול - לא זוכר אם ליוג או לנונה - שהיה לי יותר קל אם המילואים היו קרובים יותר. איכשהו, כשנסעתי לקרית גת (לפני תעסוקה מבצעית בשטחים) או ליקנעם (לפני תעסוקה מבצעית ברמת הגולן) או אפילו לימ"ח שלי אי-שם ליד עפולה (שזה כבר קל"ב), לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב ולברוח. עכשיו המסלול היה פשוט ארוך מדי, מסובך מדי ובודד מדי בשביל שאחשוב והרבה. גם בפעמיים הקודמות שבהן הייתי בצאלים היו לי בעיות בדרך. הפעם פשוט לא הצלחתי להשתיק אותן.

***

אני גם מניח - ואני חושב שאת זה אמרתי ליוג אתמול - שיש משהו משותף בין ההתחלה שלי עם ענבל שלשום בלילה ובין הבריחה היום. בשני המקרים פעלתי לפי הרגש, כשהשכל הישר שלי, זה ששומר אותי נקי מכל מיני דברים, עולה לאוויר רק דקות ארוכות אחרי. לדעתי זה דווקא טוב, ואני חייב להמשיך לעשות את זה.