סימני האזהרה היו שם כשהיום התחיל. יותר מדי התקלויות, יותר מדי שאלות, יותר מדי מיילים כועסים. קיבלתי מעט עזרה, אמנם, אבל הדברים שאני עושה היו רחוקים מסיום. הצלחתי לסיים משימה אתמול בערב, וכבר שלוש-נקודה-שש משימות חדשות נחתו עלי. בוקר טוב.
אני שורף שעות על המקלדת, מדקלם לעצמי מנטרה פשוטה: רק שלוש-נקודה-שש משימות להשלים, ואני עף מכאן. סוף השבוע מתחיל מחר, והוא יכול להיות טוב. יותר טוב מסופי השבוע האחרונים בכל מקרה. רק שלוש-נקודה-שש, וזה הכל.
אני מקטר בהפסקת הקפה. אנשים משתתפים בצער. נחמד להם לעשות את זה. הם מציעים לי לחפף, לתת חצאי עבודות. זה הרי ישאיר לי רק אחד-נקודה-שמונה דברים לעשות, וזה כבר קלי קלות, לא? חשבתי על זה לרגע, ודחיתי. אני טוב מכדי לתת לאלו שמצפים לתשובות ממני חלקי עבודה זבליים שכאלה. הדברים האלו גורמים לאנשים קורת רוח, ואני כבר אמצא סיבה טובה לשבת ולהריץ את העניינים כמו שצריך. רק שלוש-נקודה-שש, ומחר כבר אנוח.
ובעצם, אני אוהב לעשות את זה. יותר ממה שאנשים אחרים אוהבים לעשות את העבודה שלהם, בכל מקרה. בכלל לא מפריע לי להתאמץ, למתוח את עצמי בשביל הרעיון שאני עוזר. בכלל בכלל לא. ואני אפילו לא רציני כשאני מתלונן, הרי זאת רק עבודה, לא החיים כמו לכל האידיוטים מסביב שחושבים שזה יותר חשוב מכל דבר אחר ומתבכיינים כל היום על העומס. אחרי הכל, יכולתי לנקות שולחנות או למלא דלק, והנה אני, כאן, משתכר כסף טוב בשביל להקליד נתונים למחשב. אז מה הם כבר משימה אחת אתמול ושלוש-נקודה-שש היום? רק עוד זה, והנה אני עף מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
