נתחיל מדו-שיח בסוף העניין. אני נכנס אל חדר השירותים, ועם רגל ושמונה תשיעיות בפנים עוצרת אותי מישהי - לא ננקוב בשמה - ומרחוק שואלת אותי "תוכל לגשת למה-שמו אחר כך?". אני אפילו לא מביט בה, בחוסר חשק מפטיר לא ונכנס פנימה.
אני יוצא מהשירותים ועושה את דרכי אל השולחן שלי. היא מוזגת לעצמה כוס מים במטבחון שמול השירותים, ולכן מסוגלת לעצור אותי.
היא: אתה ניגש למה-שמו?
אני (תוך כדי תנועה איטית משהו): לא.
היא: מה?
אני (עדיין בתנועה): אמרתי קודם שלא. לא.
היא: אבל למה?
אני (עוצר לרגע, מושך כתפיים): לא בא לי.
***
וזאת השורה התחתונה. נשבר לי, נגמר לי, נמאס לי , נמחצה לי שארית הרוח האחרונה בכל מה שקשור לתיקון תקלות ושירות אנשים חסרי כיוון. לא מתאים לי כשהם מתקשרים אלי באמצע פעולה חשובה בשביל להתלונן על כאילו תקלה. לא מתאים לי שהם לא מנתקים עד שהם לא גומרים להוציא את כל האוויר שיש להם בריאות. לא מתאים לי ששואלים אותי שאלות מחשביות בזמן שאני משתין, או בזמן שאני אוכל. לא מתאים לי שמחלקים לי פקודות לבוא לכאן, לקפוץ לשם, לעשות דברים מטופשים לחלוטין ובאופן כללי לעשות דברים שהם היו יכולים לעשות לבד, ושהם כבר קיבלו הוראות הפעלה לגביהם, אבל הם מעדיפים להקטין ראש.
אני בטוח שאני הראשון שאומר את זה, אבל שימוש במחשב חייב לבוא עם רשיון. אם אתה לא יודע - אל תגע. אם את לא יודעת - אל תתחילי בכלל. אפילו אם את אשתו הכוסית לשעבר של הבוס. למען האמת, אם את אשתו הכוסית-לשעבר של הבוס, זה בדרך כלל אומר שאת יכולה לתזז עוזרות בית להנאתך, אבל לקרוא לאיש מחשבים באמצע הפסקת התה שלו רק בשביל להדפיס דף שיעורי בית עילגים במיוחד שהכנת בשביל הילד שלך זה לא בתחום העניינים המותר באופן מוסרי.
וזה נוגע גם לכל השאר. לאותה סוכנת שמתקשרת פעמיים ביום בשביל שנזכיר לה מה הסיסמה שלה, שממילא מורכבת מהשם הפרטי ושם המשפחה שלה; לסייעת שבטוחה שיש לה וירוס במחשב רק מכיוון שהיא שמרה דף אינטרנט בקירילית למחשב שלא מכיר בפונטים; לאשת הנהלת החשבונות ששולחת קבצים מצורפים לחברת הייטק עם הכותרת "Check it out" ומתפלאת למה הם נחסמים.
אז אותה בחורה, שהיא דווקא בסדר בסך הכל, ולא עשתה שום דבר רע, יושבת המומה משהו מכיוון שהיא שאלה שאלה רטורית וקיבלה תשובה לא רטורית בכלל (וכמובן שהמצפון מציק לי בגלל זה, אבל זה מה שיש). מי שהולך לישון עם פשפשים, שלא יתפלא וגו', כידוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
