שאין בו ענף לקושש

טוב, החלטתי לותר. על האוטו, זאת אומרת. נשבר לי מהטיפולים החוזרים והנשנים, מה- 250 ש"ח שאני זורק כל חודש (בערך) על דלק, כשהאוטו הזה לא יכול לקחת אותי יותר רחוק מכפר תבור (לחשוכי הגיאורגפיה: חצי שעת נסיעה טבין וטקילין) מחשש מרעין ובישין, מזה שהאוטו נראה נורא (לא באשמתי! אלו הציפורים שמחרבנות עליו, והאידיוטים במוסך שהתיזו עליו שמן שכמה שניסיתי לא יורד), מהמגבים הכושלים, מהמשנק השבור, מהריח של הדלק, מהרדיו שמחובר בצורה כושלת ומשמיע רק את צד ימין, ובכלל מנהיגה - בייחוד בטבריה.

אם כך, אפסנתי את מפתחות הרכב עמוק בתיק (אחרי הכל, גם המפתח של הבית מחובר לצרור) ויצאתי הבוקר בלעדיו הבוקר לדרך. היה קל, כי תפסתי טרמפ עם אבאשלי. ניצלתי תירוץ מצויין להתחיל לעבוד מוקדם (דו"חות, דו"חות ועוד קצת דו"חות להגיש) ובשבע ורבע הייתי בעבודה. קלי קלות.

כמובן שהדרך החוצה מכפר חיטים אף פעם לא היתה קשה מדי. תמיד יש מי שיוצא, ובמקרה הכי גרוע - זה רק הליכה קלילה של שני קילומטרים (שליש מהם בעלייה חסרת רחמים) בשמש החורפית (בגשם? שאני אצא בגשם??), או המתנה לאוטובוס. הדרך חזרה, בחושך של הערב הינוארי יותר מטרידה. שני הקילומטרים הללו לא היו כל כך קשים להליכה אילו היו שוליים לדרך. לתפוס טרמפים זאת האופציה היחידה.

לשמחתי, אני לא היחיד מכפר חיטים שעובד בקורפוריישן, ועל כן הזדמנתי לתפוס טרמפ ישירות משולחן הסוכנת הכפרחיטימית. כמובן שקיבלתי קנס על זה. רבע שעה של קיטורים בלתי פוסקים שהוזנו בהמהומים חסרי חשיבות ("ואתה חושב שזה מספיק לנו" "הממ" "בטח שלא!"). מחיר קטן לשלם תמורת הגעה בטוחה ומהירה הביתה.

***

האוטו, אם כך, כרגע מבוטל היטב. אני מניח שאחזיק מעמד שבוע, אולי שבוע וחצי, עד שאנסה אותו שוב ואולי אדרדר אותו אל המוסך להתעללות ותיקון משנק אצל מפזרי השמן הטובים בגזרת הקטיושות המיוחדות של החיזבאללה (לפי דיווחי אמ"ן לטובת נתחים מעוגת התקציב לשנת 2001). אבל אני מציע ששאר הדברים שמסביבי יתחילו לרעוד. אם הטרנד הזה יצליח, אני מתכוון לבעוט היטב בכל שאר הדברים שלא מתפקדים כראוי מסביבי ומעצלנותי ואדישותי סבלתי אותם. כמו הסיר ששולק את הביצה שלי (בלי לצחקק בצד, בבקשה) בצד אחד בלבד (אפקט מרהיב, אבל מטפטף משהו), הכרית הרכה מדי שנמצאת על המיטה שלי לקישוט בלבד וכמובן המיקרוגל שהזמן שאתה מבקש ממנו הוא הערכה בלבד (הממ... הקשתי על 1:00, אז למה הוא סופר לאחור מ- 1:17).

למען האמת, היה אכפת לי מהמיקרוגל יותר, אלא שאחרי שעליתי על דרך טעימה יותר, אם כי אולי הגיונית פחות לחמם לעצמי את הפיתות (לשים בתנור, כמובן), הוא מהווה אנדרטה לזכר הכרונולוגיה הכושלת ותו לא. וטוב שכך.