אחד מהדברים המעטים שזכורים לי מהתיכון הוא קטע קצרצר שבו הלכתי באחת ההפסקות על אחת ממדרכות בית הספר (בהיותו בית ספר מדושא ומדורך להפליא) בין מספר חבורות לימוד. בין צעד לצעד נזרקה אלי שאלה: "היי, ערן, מי היה הנשיא של מדינות הדרום במלחמת האזרחים של ארה"ב?". בלי לעצור זרקתי את התשובה הנכונה (ג'פרסון דייויס, כמובן) והמשכתי לעיסוקי האחרים.
ועד היום אני עושה את זה. לפני זמן קצר בלבד עברתי ליד סייעת ששאלה סוכן בצעקה מהו הקוד של הונדורס. שלפתי לה את התשובה, אבל התברר שלמרות שהתשובה היתה נכונה, השאלה היתה שגוייה. הסייעת רצתה לדעת מה הקוד של שדה התעופה בעיר הבירה של הונדורס. היא פשוט הניחה שהבירה של הונדורס היא הונדורס סיטי.
כמובן (כמובן!) ששלפתי את התשובה הנכונה (טגוצ'יגאלפה, למי שתהה) על המקום והבאתי אותה על סיפוקה (אהמ... והחבר שלה עוד הסתכל), אלא שאני חייב להודות שעד כמה שהפעילות הזאת נותנת דחיפה לא קטנה לאגו (היי... אני חכם ממנה... וגם מההוא... ומרוב האנשים כאן!), היא לא ממש יעילה, מכיוון שהם לא לומדים ממנה שום דבר חוץ מזה שכדאי להם לשאול. אף אחד מהם לא לומד באמת שעדיף לפתוח אטלס או גוגל, מה שיותר קרוב. אני למעשה מפנק אותם ומשאיר אותם תקועים בבורותם.
נו, שויין. ממילא מישהו אחר היה מאכיל אותה בכפית (ולמען ההבהרה, הסייעת המדוברת היא דווקא בחורה חכמה למדי, למרות הפגנת העצלנות שלה בחיפוש הקוד והטפשות האינסופית שבבחירת החבר) ועוזר לגטו (אוי ויי, הוא אמר גטו! הוא מוזיל את ערכי השואה! שני ערכים בשקל!) חוסר המחשבה להמשיך להתקיים, כך שלפחות אני הרווחתי, יחסית. אז זה לא נורא במיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
