שאין בו ענף לקושש

כבר יומיים אני יושב בבית עם הילדה. את העולם בחוץ ראיתי רק מהמרפסת, וגם זה באופן מוגבל, בגלל האובך שהולך ושוקע. לא שאני מתלונן. אלו היו יומיים של זמן איכות עם הקטנטונת, עם בובת החזרזיר שלה ועם אפליקציית החתול המדבר שיכולה לגרום לאדם לאבד חלק ניכר מהשפיות שלו ולטפס על הקירות.

עכשיו, ייתכן שזה עומד להיגמר, בהתחשב בהתקדמות המשא והמתן בין ההסתדרות לאוצר, או בחוסר ההתקדמות שלו. עופר עיני מצוטט בויינט כך: "אני גאה בכל ההסכמות שהגענו אליהם ואין לי בעיה איתן. האוצר שלף בדקה ה-90 שאסור שעובדי הקבלן צריכים לשמור במשך ארבע שנים על שקט תעשייתי. אני לא אחתום על הסכם כזה בשביל שקט תעשייתי, האוצר צריך לרדת מהעץ".

לאוצר בשנים האחרונות יש את הנטייה לדרוש את הסעיף הזה. כשאנחנו, הקלדנים והקלדניות, שבתנו אי שם בשלהי 2009, קיבלנו בסוף השביתה סעיף שקט תעשייתי לארבע שנים תמורת כל ההישגים שקיבלנו (וקיבלנו). אלא מה, אחרי זמן מה גילינו כמה עיזים שנדחפו לנו בהסכם שגורמים למשכורות שלנו לא להגיע לרמות שאליהן קיווינו. לא בהרבה, אלא בכמה מאות ש"ח בחודש.

אלא שאסור לנו לומר כלום. התלוננו לוועד, בכינו לאחראים עלינו, מחינו ודרשנו, ואין עוזר. אסור לגעת בהסכם למשך ארבע שנים שלמות. באופן אפקטיבי זה אומר שהאוצר ביקש (וקיבל) שהבעיות שהתגלו בהסכם לאחר חתימתו (לטובתם) תישארנה קבועות, וזה אחרי שנאלצנו להתחנן, לשאת ולתת ולבסוף גם לשבות כדי לקבל כמה הטבות שתאפשר לנו להשתכר בכבוד (וגם זה בקושי, אם לא יותר גרוע מזה).

אני מבין למה האוצר זקוק לשקט תעשייתי, למה הדבר מתבקש, אלא שהאוצר עצמו לא משחק בצורה הוגנת, לא במשא ומתן מול גורמים שונים ולא באופן כללי (ע"ע חוק ההסדרים), השקט התעשייתי שהוא כופה על הצד השני בתמורה לקבלת החרוזים הצבעוניים הוא רק עוד טקטיקה חסר הגינות מהארסנל האוצרי.